אי אפשר ככה סתם לקום בבוקר ולהסתלק מן השטחים. מן העבר השני – הפלסטינים, והעולם הערבי כולו, מעוניינים בהמשך המצב הנפיץ הזה, המהווה איום מתמיד על מדינת ישראל, וכופים עלינו בכך את מה שהשמאל מכנה בשם "כיבוש".

במובנים רבים אפשר להתנסח ולומר ש"הכיבוש" נכפה עלינו. מעבר להגיגים ולשאיפות גאוליות ומרדניות אצלנו, ובעיקר בקרב שכנינו הערבים, ומעבר לתרחישים אפוקליפטיים, המציאות הריאלית בשטח אומרת כך את דברה והיא עושה זאת  בצורה חדה וברורה.

אנחנו כבני אדם מתקשים לקבל מצבים בהם אין לנו שליטה על הדברים. לכן קורה שבשאיפתנו להסדר שלום עם הפלסטינים אנו חושבים ופועלים כאילו הכול נתון  בידינו, ואם רק נרצה הדבר יקרה. הימין, הקיצוני והדתי גאולי, סבור שבכוחה של ישראל לכפות את שאיפותיה הלאומיות על הפלסטינים. ואילו השמאל משוכנע שאם רק נשוב לגבולות 67, נחזיר את ירושלים המזרחית ואף נשיב מעט פליטים אל תוכנו – ייכון שלום נצחי באזורנו.

קחו מן השמאל את המילה כיבוש ומגדל הקלפים הגבוה שנבנה עליו יקרוס ועולם דימויים שלם ייחרב עמו: אפרטהייד, אלג'יר, קולוניאליזם, גזענות וכו'. אצל הימין הגאולי יהודה ושומרון הם שטחי ארץ ישראל, על פי הברית בין ה' לבין עם ישראל מאז ומעולם. ואין כאן מקום כלל לריאל-פוליטיק. בר כוכבא הוא מודל החיקוי שלהם: אלוהים עמנו, קדימה צעד.

צריך לקרוא בספרו הנפלא של ד"ר אבי בקר "מי הוא העם הנבחר?" כדי להבין את עומק הקונפליקט ההיסטורי הקיים בין העם היהודי, שעל פי סיפורי התנ"ך הוא העם הנבחר, לבין האסלאם שבא להחליפו. הנצרות הקדימה את האסלאם בתהליך ההיפוך וההמרה של סיפורי התנ"ך הקדומים, במאמציה להדחת היהודים ממעמד העם הנבחר. ואת שבילי ההיסטוריה עקובת הדם שלנו במסע האכזרי הזה כולם יודעים.

אף שישראל היא גורם אזורי משמעותי ורב כוח, היא בשום פנים ואופן איננה כל-יכולה, ואת זאת על כולנו להבין. רבי עקיבא ובר כוכבא השיתו אסון גדול על יהודי ארץ ישראל במרד שהובילו נגד מעצמת העל העולמית, האימפריה הרומית, לאחר חורבן הבית השני. ואילו השמאל בשאיפותיו הגאוליות לחיים בעולם אידיאלי, הנשלט על ידי הערכים האנושיים האוניברסליים, מתקשה לראות נכוחה את מרכיבי המציאות הקשה הסובבת אותנו. בשאיפתו הסמויה לריבונות ולשליטה הוא מטיל את כל כובד ההוכחה והדברים עלינו: אין שלום כי אנחנו לא עשינו די, כי אנחנו לא מעוניינים בשלום, וכדומה.

בהחלט יש מקום להסתכלות עניינית ומקצועית יותר על הדברים. סיסמת "שתי מדינות לשני העמים" איננה טובה. "אנחנו פה והם שם" היא סיסמה מוצלחת יותר. אין זה מתפקידנו להקים את המדינה הפלסטינית וגם לא תפקידם של ידידנו במערב. הקמת מדינה פלסטינית בינינו לבין הירדן, בנתוני השטח והמצב הגיאו-פוליטי הקיימים, משמעותה אחת: המשך ההתנגחות עם מדינת ישראל. קבלת דין ההיסטוריה, השלמה עם קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי ושל כלל אזרחיה, תוך השתלבות עם ירדן בהמשך הדרך, היא הפתרון האפשרי הריאלי היחיד, שגם אותו לא ניתן להשיג עתה. אלו הם פני הדברים. ובראיה שכזו לא פלא שמאמציו של שר החוץ האמריקני, מזכיר המדינה קרי, כשלו. ולמשוואה הזאת יש להכניס גם את המצרים.

כל שנותר לנו הוא לנהל את הסכסוך, ואם אפשר, להגיע להסדרי ביניים למיניהם ואף לבצע מהלכים חד צדדיים שונים. בהחלט יהיה עלינו להחזיר בעתיד את מרבית שטחי יהודה ושומרון לפלסטינים, אך לא את כולם, וזאת מתוך התחשבות בקיומה של אוכלוסייה ערבית גדולה במקום, אילוצי ביטחון, ההתיישבות היהודית ושיקולים נוספים רלוונטיים. החזרת ירושלים המזרחית וחילופי שטחים ממשיכים את התפיסה הלא נכונה של שתי מדינות לשני העמים בין הים לירדן.

הסדר בר קיימא עם ישראל הוא שובר היסטוריה ואיננו אפשרי בעת הזאת. תנאי המקסימום שישראל יכולה לתת אותם לפלסטינים אינם עונים אפילו לתנאי המינימום שלהם. כל עוד הפלסטינים מפנים את גבם אל עבר מדינת ירדן ופניהם אל ישראל ולא להיפך, לא ייכון כאן שלום. מה יהיה מחר ובעוד דור – איש איננו יודע. כל שנותר לנו הוא לפעול במקום בו יש לנו השפעה, והוא להטיב עם מדינת ישראל בפנימיותה ובמערכותיה הציבוריות, וכאן מחכה לנו עבודה מרובה. זהו המקום בו נוכל להגשים את שאיפותינו האנושיות לשליטה ולריבונות. זה הציווי הדורי שלנו, ובכך עלינו לקחת דוגמה מן האבות המייסדים של המדינה.