הכל החל בשנת 1973 כאשר הזמרת אילנית נשלחה לתחרות האירוויזיון שהתקיימה בלוקסמבורג – והעפילה למקום הרביעי מתוך 18 מדינות שנטלו חלק בתחרות, ממש מקום אחד מתחת לכוכב הבריטי קליף ריצ'רד, השיר "אי שם" הפך ללהיט. באותם ימים רחוקים הייתה ישראל על רשות השידור וקהילת המוזיקאים שלה, במיקום טוב באמצע.

בשנת 1978 נפל דבר והגאווה הישראלית ניפחה את החזה כאשר יזהר כהן קטף את המקום הראשון עם השיר "אבניבי", עובדה שהובילה שנה לאחר מכן להפוך את ירושלים ואת בנייני האומה למרכז העולם של חוויית האירוויזיון ולהוביל את גלי עטרי לקטוף שוב את המקום הראשון עם "הללויה". ארבע שנים מאוחר יותר שוב זכו נציגי ישראל להריח את אוויר הפסגות בעת שאבי טולדנו  וה"הורה" שלו העפילו למקום השני, ושנה לאחר מכן עפרה חזה וה"חי" שלה הגיעו אף הם לאותו מיקום, נגעו בשמים, כמעט.

הגאווה הלאומית שבה לזקוף את ראשה כאשר כוכבת הדאנס הישראלית דנה אינטרנשיונל קוטפת בפעם השלישית עבור ישראל את המקום הראשון עם השיר "דיווה". זה קרה ב-1998 והפעם ההתמודדות הייתה מול 25 מדינות. אכן ניצחון מרשים אף יותר מניצחונם של יזהר כהן וגלי עטרי.

אולם זו הייתה הפסגה האחרונה שאליה הגיעה מדינת ישראל באמצעות שגרירי מוזיקת הפופ שלה בקרב על הבכורה מול מדינות אירופה. זעזועים פוליטיים ביבשת הובילו לשינוי משמעותי בכמות המדינות העצמאיות ומכאן אף לכמות המדינות המשתתפות בתחרות. זאת ועוד: הפוליטיקה הגיאוגרפית סמנה במפורש את הגושים הטקטיים שנוצרו – הגדול מכולם הוא הגוש הרוסי או הפוסט סובייטי במה שניתן לכנות ברית וארשה מוזיקלית; הגוש הקלאסי, הימתיכוני, הכולל את המדינות שייסדו את התחרות – מיוון ואיטליה ועד ספרד; וכמובן הבלוק הסקנדינבי.

הוסיפו לכך את הטכנולוגיה המשדרגת את התקשורת הכלל עולמית ושיתוף אזרחי כלל המדינות הנוטלות חלק בתחרות כגורם בעל כוח שיפוטי מכריע באמצעות אסמסים והשתתפותם במשאל העם הכי גדול שנוצר אי פעם. רבים לא סופרים את ישראל המצטיירת בתקשורת העולמית כמדינה כובשת.

ועל כן אין להתפלא על הכישלונות שלנו לחזור לפסגה הזוהרת של עולם הפופ עתיר ההון שמתרחש באירופה סביב האירוויזיון. תנאי הפתיחה נעשו קשים ביותר. כאשר נבחרה מיי פיינגולד לייצג את ישראל בתחרות השנה, פקפקתי בסיכויים שלנו לעלות לגמר, ומסתבר שלא טעיתי.

בניתוח מקצועי של רוב המבקרים המוזיקליים בישראל עולה באופן ברור כי השיר "Same Heart" שביצעה פיינגולד, נכתב, הולחן והופק על פי כל הכללים הלא כתובים: יורו דאנס טהור המיועד לרחבות הריקודים ולהאזנה קלילה, מקצב, דרמה ופאתוס מוזיקלי נכון עם לינגו שנתפס בכל אוזן המשלב שפת הלאום ושפה בינלאומית שלטת, ממש על פי המתכון האולטימטיבי. וכל זאת במופע מקצועי ללא קשקושים וטריקים מיותרים.

אז למה אנחנו מתבאסים? כי אנחנו בטוחים תמיד בצדקת דרכנו, לא מביטים על העסק בעין רחבה ובמבט מפוקח, לא משלימים עם השינויים בכללי המשחק ולא מבינים, שמאבק הכוחות קשה לנו להצליח,  מוצלחים ככל שנהיה.

 בחזרה לתחרות ולזוכים שכן קטפו את התהילה העולמית, נכון יותר האירופית. לא נראה לי שביבשות האחרות מישהו בכלל סופר את התחרות הזו, לבטח לא בעידן הטראש ריאליטי עם שלל תוכניות טלוויזיה המייצרות כוכבי זוהר מוזיקליים ברגע. אקס פאקטור, דה וויס ודומיהן כבר מזמן עמעמו את הזוהר של התחרויות הכלל עולמיות, ביניהן האירוויזיון, שמאומצת יותר ויותר אל ליבותיהם וליבותיהן של אנשי ונשות הקהילה הגאה – באספקט של זוהר, אופנה, שואו דרמטי ומוזיקה המותאמת לרחבת הריקודים. אגב, בסוף השבוע הכריזה מיי פיינגולד בעמוד הפייסבוק הרשמי שלה כי היא עומדת להשיק שיר חדש שיהווה את שיר הנושא הרשמי למצעד הגאווה ב-2015.

x

בסופו של לילה ארוך במוצאי שבת החליטו נתיני יבשת אירופה כי גימיק הכולל שמלה וזקן הם המתכון המוביל לנצח בתחרות. מתוך 17 שירים שהעפילו לשלב הגמר זכה במקום הראשון השיר האוסטרי "Rise Like a Phoenix" בביצועו של טום נוירית, טרנסג'נדר העונה לשם הבמה קונצ'יטה וורסט, שאת פניו מעטר זקן מטופח למשעי.

ולא, שלא תבינו אותי לא נכון, אני מפרגן במאת האחוזים לזוכה, אני מפרגן במאה ואחת אחוזים לקהילה הגאה שאימצה את ההוויה האירוויזיונית לחיקה, אני רק חושב שבאמת הגיע הזמן, באותה הזדמנות שממשלת ישראל כבר החליטה על פירוק רשות השידור, להפסיק את המשחק המטופש הזה, שאין בו תמורה גם מבחינת יחסי החוץ שלנו.