Skip to content

המאהב שריגש אותי

ההצגה "המאהב" ב"הבימה" על פי הרומן של א.ב. יהושע אינה מושלמת וגם לא שלמה, ולעיתים יש בה חורים כמו בגבינה שוויצרית, אבל היא הצגה אחרת, מעוררת למחשבה ולעיתים חודרת עמוק ללב
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

איך אני יודע שהצגה "עשתה לי את זה"? אם אני יוצא ממנה בתחושה שונה מזו שנכנסתי. אם עברתי חוויה. אם השחקנים הצליחו לגעת בי. "המאהב" על-פי הרומן של א.ב. יהושע בתיאטרון הבימה היא הצגה כזו, למרות חסרונותיה.

שיר גולדברג (הבמאית) ושחר פנקס (המעבדת והמחזאית)  עשו כמעט את הבלתי אפשרי: לקחת את הרומן של א.ב. יהושע ולתרגם אותו להצגה חיה ונושמת. לא תמיד הן מצליחות במשימה. "המאהב" אינה הצגה מושלמת, וגם לא שלמה, ולפעמים יש בה חורים כמו בגבינה שוויצרית. אבל היא הצגה אחרת, מאתגרת, מעוררת למחשבה וברגעים אחדים חודרת עמוק ללב. ויש בה אפילו הומור פה ושם.

אהבה בצל מלחמה. דנקר ופישמן. צילום: ג'ראר אלון

הסיפור הפתלתל, מעין רשומון, שכתוב בצורת מונולוגים השזורים זה בזה, מתרחש בצלה של מלחמת יום הכיפורים והטלטלה בעקבותיה, וכולל יסודות חברתיים ופוליטיים, וכמובן בחינה של הערכים בחברה הישראלית בעקבות הטראומה וניפוץ היוהרה. אולם המלחמה אינה הגיבור הראשי במחזה, אלא הצומת שממנה מתפצלים הסיפורים השונים, המשקפים את הפיצול בחברה הישראלית, ומסופרים כל אחד מנקודת המבט של הדמות המספרת.

גולדברג ופנקס ביקשו להתמקד בסיפורים האנושיים של הגיבורים – תחושת החמצה, רגשות אשמה, חיפוש זהות וכד', ודרך זאת לספר את סיפורה של החברה הישראלית. כאן בולט אחד החסרונות במחזה ובהצגה: היחסים בין הדמויות קיימים רק ברמה בסיסית. אין באמת תהליך או עומק. פתאום מתאהבים, פתאום נפרדים, פתאום שוכבים. נראה כי הבמאית ויתרה מראש על פיתוח יחסים בין הדמויות כדי לא לפגוע בקצב ובסגנון של ההצגה. אין רגע משעמם למרות הנושא המורכב והצבע המלנכולי שמרחף מעל. לכך יש להוסיף כמה סצנות נוגעות ללב, בעיקר בחצי השני. המוזיקה של שלמה גרוניך משתלבת יפה ותורמת לדינמיקה של ההצגה. 

בהקשר לסגנון – הבימוי והעיבוד שמים דגש יותר על ה"איך" מאשר על ה"מה". גולדברג ופנקס יצרו, יחד עם התפאורנית שני טור, שפה תיאטרונית מעניינת ובעיקר אחרת. השחקנים עובדים עם חלקי התפאורה, מחליפים ומשנים אותה על הבמה לעיני הקהל. לעיתים התמונות הבימתיות נראות "מבוימות" מדי.

השחקנים מצליחים לשחות בתוך ים האירועים למרות הקושי המובנה ביצירת דמויות אמינות, שגם מספרות את הסיפור וגם "נכנסות לדמות". בדקות הראשונות לוקח זמן להתניע את העלילה, אבל אחרי כעשרים דקות (ההצגה שעתיים כולל הפסקה) ההצגה נכנסת למסלול.

שפה תיאטרונית מיוחדת. פישמן, שלו ושדה. צילום: ג'ראר אלון

יגאל שדה מעצב דמות אנושית ואמינה בתפקיד הראשי של גבר באמצע החיים, מוסכניק, מלח הארץ, שחש  כי אבד הניצוץ ביחסיו עם אשתו (אסנת פישמן) ולכן הוא מקבל בהבנה לכאורה, שרעייתו מוצאת לה מפלט בחברתו של מאהב צעיר (רן דנקר). יש בו משהו, בשדה, שגורם לך לרצות לחבק אותו.

אסנת פישמן יוצרת דמות של אישה שברירית, שלא מוצאת את עצמה ובעיקר זקוקה לאהבה. רן דנקר, המאהב, שהוא הטריגר לעלילה, אינו שומר על רמה אחידה, וכך גם הילה שלו בתפקיד הבת, שבחלק הראשון אפילו מעצבנת במשחק ילדותי מוגזם ולא אמין. אבל בחלק השני היא מבצעת את אחד הרגעים היפים והפיוטיים בהצגה, בסצנה רגישה עם הפועל הערבי נעים (שפי מרציאנו), שעובד במוסך של אביה. מרציאנו מבריק ומשעשע בתפקיד "המאהב הערבי". דבורה קידר מגלמת דמות הזויה של סבתא, שתפקידה, בין השאר, לסכם בכמה משפטים את יחסינו המורכבים עם המיעוט הערבי בארץ.

אז ללכת או לא ללכת? כדי ליהנות מ"המאהב" צריך לבוא להצגה בלי ניסיון להשוות אותה לרומן של א.ב. יהושע, אלא לראות בה יצירה נפרדת ועצמאית. ובעיקר מומלץ לבוא עם ראש פתוח.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן