לפני שנים הוזמנתי לוועידה של האו"ם בעניין הפליטים הפלסטינים, שנערכה בפאריז. הנציג הפלסטיני, סלמן אבו סיטה, פליט משבט בדואי בנגב, פתח את הדיון כפלסטיני, ואחריו היה עלי לפתוח את הדיון כישראלי. 

לפני הדיון הזהירו אותי שאבו סיטה הוא הפליט הקיצוני ביותר, שונא ידוע של ישראל. כאשר בא תורי, היה עלי לבחור בין תשובה לדבריו לבין הטקסט שהכנתי מראש. החלטתי לקרוא את הטקסט שלי והבטחתי להזמין אותו לארוחת ערב פרטית כדי לדון בנקודות שהוא העלה. 

כאשר סיימתי את דבריי, ניגש אלי אבו סיטה והזכיר לי את ההבטחה. סעדנו במסעדה פאריזאית שקטה וגיליתי שהאיש הוא אדם סימפטי. רחל התרגשה מאוד מסיפורו על בריחתו כנער במהלך הנכבה. גם אני התרגשתי. אבו סיטה, שהתעשר מאוד כקבלן בינלאומי, הקדיש את חייו למצוקת הפליטים הפלסטינים. יתכן שהוא המומחה מס' 1 בעולם לנכבה. 

השבוע קיבלתי ממנו מכתב, ואני מרגיש שעלי להעתיק אותו כאן במדויק (בתרגום מאנגלית). 

אורי היקר, 

קראתי בעניין רב את הראיון איתך שהופיע ב"הארץ" על חייך העשירים ורבי החוויות. דבקת בעקרונותיך מאז ראשית שנות ה 50, כאשר גילית שהדוקטרינה הישנה אינה בת ביצוע ואינה מוסרית. 

אני זוכר היטב את שיחתנו בארוחת הערב בפאריז עם אשתך החביבה רחל, עליה השלום. 

אתה מתאר את ילדותך כגרמני בשם הלמוט (ואת נעוריך) כאשר הצטרפת לארגון טרור, והימים שבהם נשאת מקלע בראש גבעה ליד חולייקאת (שבה עומדת עכשיו מצבה "לכבוד" החיילים) וראית את הים האנושי של הפליטים המגורשים שצעדו לאורך שפת הים לעבר עזה. 

אני סיפרת לך את הסיפור שלי, איך הפכתי לפליט בלי שראיתי יהודי מימיי ואיך ביליתי שנים כדי לגלות מי עשה את זה, את שמו, את פניו ואת הגדוד שלו.  

אני זוכר ששאלתי אותך: "האם תסכים שאחזור לבית שלי, אם הוא סמוך לביתך?" ענית בתוקף: לא! רשמתי את כל זה בספר זיכרונותיי שיופיע השנה באירופה ובאמריקה. 

אני נזכר בסיפור דומה, אך בעל סוף אחר. אני מתייחס לספר "הרהורים של בת דור 1948" של ד"ר תקווה הוניג פרנס. זהו סיפור מרגש על התמודדותה עם האמת והמציאות, כחיילת בפלמ"ח, עם אי הצדק החמור שנעשה לפלסטינים. מאז היא מקדישה את המרץ שלה להגנה על זכויותיהם, ובכללן זכות השיבה. 

לא ראיתי רמז של חרטה בראיון שלך כפי שקיוויתי, כלומר הכרה שלך בזכות השיבה או כפרה ותיקון החטא הגדול ביותר: הטיהור האתני של הפלסטינים. האם זה לא היה מתאים לישורת האחרונה של חייך (אני מאחל לך חיים ארוכים) שתקום ותעמוד שוב בראש גבעה ותצעק לכל מי ששומע, בסיכום חוויות חייך, לאמור: הפליטים צריכים לחזור, עלינו לכפר על חטא הטיהור האתני? 

האם זה דורש יותר מדי מאדם בעל עקרונות כמוך? אני לא מבקש זאת בשם הפלסטינים, כי הם יחזרו בלי כל ספק. אני מקווה שזה יהיה כתר הישגיך בחברה הישראלית. 

כפי שכתבתי לא פעם: ההיסטוריה של היהודים לא תצוין על ידי צליבתו, כביכול, של ישו הנוצרי או על ידי זוועות הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא תצוין בסימן שלא יימחק במה שהם עשו לפלסטינים, בכוונה ובהתמדה, בלי חרטה, בלי צער ובלי תיקון. זה חושף את הצד של הרוח האנושית שאינו לומד מההיסטוריה ושמרוקן את עצמו מתוכן מוסרי. 

כל טוב,

סלמן אבו סיטה.

• • • 

סלמן היקר, 

התרגשתי מאוד ממכתבך. עברו ימים עד שמצאתי בי את אומץ הלב להשיב. אני מנסה לעשות זאת עכשיו ביושר, עד כמה שאפשר. 

גם אני כתבתי על פגישתנו בפאריז בכרך השני של ספר זיכרונותיי, שיופיע במהלך השנה. יהיה מעניין לקוראים להשוות את שני התיאורים שלנו של אותה השיחה. בכרך הראשון, שכבר הופיע בעברית, אני מתאר את הסצנה בראש הגבעה ליד חולייקאת. 

ולעניין: כאשר נפצעתי  לקראת סוף מלחמת 1948, החלטתי שתהיה זאת שליחות חיי לעזור בכינון השלום בין שני עמינו. אני מקווה שנשארתי נאמן לנדר זה. 

עשיית השלום אחרי סכסוך כל כך ארוך ומר היא מאמץ מוסרי ומדיני כאחד. לעיתים קרובות יש סתירה בין שני היבטים אלה. אני מכבד את המעטים בישראל, כמו תקווה, המקדישים את עצמם לצד המוסרי של טרגדיית הפליטים, בלי להתחשב בתוצאות מבחינת סיכויי השלום. ההשקפה המוסרית שלי, לעומת זאת, אומרת שהשלום צריך להיות המטרה הראשונה, לפני ומעל לכל דבר אחר. 

מלחמת 1948 הייתה טרגדיה אנושית נוראה. שני הצדדים האמינו שזהו מאבק קיומי, שעצם חייהם מונח על כף המאזניים. לעתים קרובות נשכח ששני הצדדים עסקו בטיהור אתני (מונח שלא היה עדיין קיים אז). הצד שלנו כבש שטחים נרחבים, ויצר בעיית פליטים ענקית. הצד הפלסטיני הצליח לכבוש רק שטחים מעטים, כגון העיר העתיקה וגוש עציון – ולא השאיר שם אף יהודי אחד. 

המלחמה ההיא, כמו המלחמה בבוסניה, הייתה מלחמה אתנית, סוג של מלחמה שבה כל צד משתדל לכבוש שטח גדול ככל האפשר כשהוא ריק מאוכלוסיית הצד השני. 

כעד ראייה וכמשתתף, אני יכול להעיד שמקורות בעיית הפליטים הם מסובכים מאוד. בשבעת החודשים הראשונים של המלחמה הייתה ההתקפה על הכפרים הערביים צורך צבאי מוחלט. בעת ההיא היינו אנחנו הצד החלש. אחרי מספר קרבות אכזריים מאוד, הגלגל התהפך ואני מאמין שאז אימצה ההנהגה הציונית מדיניות שיטתית של גירוש. 

אך השאלה האמיתית היא: מדוע לא הורשו 750,000 הפליטים לחזור הביתה בתום הקרבות? 

חייבים לזכור את המצב. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי שכבשני אושוויץ ושאר המחנות דממו. מאות אלפי שרידי שואה אומללים הצטופפו במחנות העקורים באירופה, ולא היה להם לאן ללכת אלא לישראל החדשה. הם הובאו הנה ושוכנו בחיפזון בבתי הפליטים הפלסטינים.

כל זה לא מחק את החובה המוסרית לשים קץ לטרגדיה הנוראה של הפליטים הפלסטינים. בשנת 1953 פרסמתי בשבועון שלי, "העולם הזה", תכנית מפורטת לפיתרון בעיית הפליטים. עיקריה היו (א) התנצלות בפני הפליטים והכרה עקרונית בזכות השיבה, (ב) שיבתם ושיקומם של מספר ניכר, (ג) פיצוי נדיב לכל השאר. מכיוון שממשלת ישראל סירבה לחשוב על האפשרות להחזיר ולו פליט אחד ויחיד, לא זכתה התכנית לדיון רציני.

מדוע אינני עומד בראש גבעה וקורא בקול רם להחזרת כל הפליטים?

השלום נעשה בין צדדים המסכימים לו. אין שום סיכוי שהרוב העצום של הישראלים יסכימו באופן חופשי להחזרת כל הפליטים וצאצאיהם, שמספרם מגיע עכשיו לשישה או שבעה מיליון, כמספר היהודים בישראל. זה היה מהווה את סוף "המדינה היהודית" והתחלת "המדינה הדו לאומית" ש-99% של הישראלים (היהודים) מתנגדים לה בתוקף. אפשר לכפות זאת רק במלחמה, דבר שאינו אפשרי בימינו בגלל העליונות הצבאית האדירה של ישראל, ובכלל זה הנשק הגרעיני.

אני יכול לעמוד בראש הגבעה ולצעוק בכל כוחי – אך זה לא היה מקרב את השלום ואת הפיתרון אף בצעד אחד.

לדעתי אין זה מוסרי לחכות עוד מאה שנה, שבהן יימשכו הסכסוך והמצוקה.

סלמן היקר, אני הקשבתי בדריכות להצגת הרעיון שלך בפאריז. אמרת שישראל יכולה בקלות לקלוט את כל הפליטים, אם יישבו אותם בנגב, שהוא כמעט ריק. זה נכון. הרוב הגדול של היהודים בישראל היה דוחה זאת, מפני שמנוי וגמור איתם להישאר רוב גדול. אך אני שואל את עצמי גם: מה ההיגיון בזה?

כאשר נפגשתי עם יאסר ערפאת בביירות במהלך מלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ביקרתי גם בכמה מחנות פליטים פלסטיניים. שאלתי פליטים רבים אם הם רוצים לחזור לישראל. רובם אמרו שהם היו רוצים לחזור לכפריהם (שנמחקו מזמן), אך לא למקום אחר בישראל.

מה הטעם לשים אותם בתנאים קשים במדבר צחיח, בארץ שבה שולטת הציונות ושבה מדברים עברית, רחוק מבתיהם המקוריים? האם הם היו רוצים בכך?

ערפאת ויורשיו הגבילו את מטרתם ל"פיתרון צודק ומוסכם", דבר המעניק לממשלת ישראל זכות וטו. פירוש הדבר, למעשה, שיבת מספר סמלי לכל היותר.

הצעתי האחרונה  היא שנשיא מדינת ישראל יביע התנצלות ויבטא את החרטה העמוקה של עם ישראל על חלקו ביצירת הטרגדיה ובהמשכה. ממשלת ישראל צריכה להכיר עקרונית בזכותם המוסרית של הפליטים לחזור. ישראל צריכה לארגן את שיבתם של 50 אלף פליטים בכל שנה, במשך עשר שנים. (אני כמעט האדם היחיד בישראל המגיע למספר כזה. רוב ארגוני השלום היו מורידים את המספר ל-100 אלף בסך הכול).

כל שאר הפליטים צריכים לקבל פיצויים, בדומה לסכומים ששולמו על ידי ממשלת גרמניה לקורבנות היהודים. בלי השוואה, כמובן. עם הקמת המדינה הפלסטינית הם צריכים לקבל דרכונים פלסטיניים ואת הזכות להתיישב שם, בארצם.

בעתיד הלא רחוק, כאשר יחיו זו בצד זו שתי המדינות, ישראל ופלסטין, כשהגבול ביניהן פתוח וכשירושלים תהיה בירתם המשותפת, ואולי במסגרת מרחבית גדולה, הבעיה תאבד את עוקצה.

כואב לי לכתוב מכתב זה. בעיניי, הפליטים אינם "בעיה" מופשטת, אלא בני אדם חיים, בעלי פנים אנושיות. אך לא אשקר לך.

כבוד יהיה לי לחיות אתך בית ליד בית, אפילו בנגב.

סלמאת,

אורי

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי"]