אפשר לבחון את מצבן הלא טוב של חברות ולאפיינן על פי מדדים רבים, אך נדמה כי בכל האמור לזירת החיים הציבוריים במדינה, נטייתנו לעסוק בפחות חשוב ובשולי היא מדד מנצח. כשחברה מתעלמת משאלות היסוד והאמת שלה, איננה מבחינה בין עיקר לטפל ולא מבינה שבעיותיה נמצאות בכלל במקום אחר, נדלקות כל הנורות האדומות.

בקרב מומחים העוסקים בדבר קיימת גישה הטוענת שחברה אשר אינה מתנהלת היטב מייצרת סביבה גלי הדף שליליים, הגורמים לפיצול רב בעם ולהתפתחותן של דעות והלכי רוח קיצוניים שסופם מי יישורנו. היא מייצרת חברה פסימית הנוטה להתפלג ולחשוב יותר מקומית.

מנגד, התנהלות טובה מייצרת סביבה גלי הדף נרחבים המשפיעים לטובה על כלל חיינו. התנהלות איכותית היא פתח לשביעות רצון רבה בקרב אזרחי המדינה. זהו מצב בו הציבור חש סיפוק רב בחייו והשתלמות רבה, המאפשרים לו לגבש את תפיסת חייו הטובים במדינה. התנהלות טובה מייצרת חברה אופטימית, שמצב רוחה טוב והיא נוטה להתלכד ולחשוב קולקטיבית וגלובלית.

על רקע הנאמר לעיל אפשר לומר שכיום שוטפים את החברה הישראלית גלי הדף שליליים לרוב. זה עדיין לא שיטפון וגם לא צונמי, אך בהחלט משהו שצריך להדאיג אותנו. סתם כך הדברים אינם מסתדרים מעצמם, ונדרשת מאיתנו מחשבה רבה, הבנת עומק והיערכות לפעולה בנדון.

כנסת ישראל היא המקום המוביל במדינה והאינקובטור הראשי של עשיית הדברים הלא חשובים בחיינו. מבחן הלא חשוב והשולי חוגג כאן ומגיע לשיאים. מחרה אחריו, ובעוצמה לא פחותה, היא התקשורת. שניהם יחד מהווים מצודה של שמרנות וארכאיות בלב החברה הישראלית, הזורעת הרס על סביבותיה.

די להציץ בדפים שנשלחים לקראת החגים לתיבות הדואר הרגיל והאינטרנטי שלנו על ידי חברי הכנסת, כדי להבין את הסיפור הגדול והמופלא הזה. התמונה המצטיירת היא שכל אחד מהם עסוק עד מעל לראשו בעניינים שוטפים למיניהם. הצעות חקיקה לרוב, השתתפות והובלה של שדולות למיניהן, השתתפות בוועדות הכנסת ובמליאה וכדומה. אתה קורא בדפים ושואל את עצמך אם כל כך טוב וכולם חרוצים ועסוקים עד מאוד, אז מדוע מצבנו לא טוב?

שני דברים בולטים בעיקרם: האחד מתייחס לאחריותם הקולקטיבית של נבחרינו שאיננה קיימת כלל ועיקר, והשני באשר למסרי השורה התחתונה, למדדים הכלליים והגלובליים ולשאלות העומק – מי אחראי להם ומדוע הם אינם מטופלים?

כבר הגדרתי בעבר שעיסוק היתר של נבחרינו בדברים הפחותים והמשניים היא סוג של בריחה מאחריות והיא גם סוג של הסתה והדחה של הציבור מן העיקר. תחושת המליאות הזו היא אשליה הרסנית לכולנו. עשיית הדבר הנכון היא המבחן העליון שלהם. לשם כך נתנו בהם את אמוננו ובחרנו בהם לייצגנו. על כולם לעמוד במבחן התוצאה וכולנו כשלנו בכך.

מנהיגות של אמת מתווה כיווני דרך, מעצבת הלכי רוח קונסטרוקטיביים ונותנת דוגמה אישית. דבר מכך איננו מתקיים כיום במדינת ישראל. נבחריה כולם, וראש הממשלה בראשם, הם גדולי המסיתים והמדיחים בתוכנו. הם יצרנים של 'בלתי חשוב ושולי בחיינו' ללא הפסקה. כך למשל, יכול ראש ממשלה בישראל לחולל מהומה גדולה ולהסית ציבורים נרחבים אלה באלה, ולגרום לנזקים עצומים לחברה ולמדינה, רק כי כך הוא רוצה. ללא כל עבודת מטה וחשיבה ברמה גבוהה, ללא תהליכי בקרה למיניהם וללא מעצורים ובלמים. ראש הממשלה אכן, בכנות, דואג לביטחונה של מדינת ישראל, אך בכל האמור להיבטים האזרחיים של חיינו – הוא יצרן הפסדים בלתי נלאה.

לדוגמה: עד היום לא הצלחנו להנפיק חוקה לישראל. גם לא לשנות את שיטת הבחירות והממשל. ולמי שזוכר – גם לא להעביר חוק חדש – מיהו יהודי. סיבות רבות לכך והן מהותיות ובעלות משקל רב. אז מדוע שנצליח דווקא עתה לחוקק חוק "מדינת ישראל: מדינתו של העם היהודי"? מי צריך את כל הבלגן הזה? מה זה מוסיף? נוצרה כאן מציאות חיים ישראלית-יהודית מאוד ברורה ואנרגטית, כמו כן מונכחת לנגד עינינו תמיד מגילת העצמאות שלנו, המהווה תשתית מצוינת לדברים ואין צורך להוסיף עליהם.

כך גם באשר לשיח הציבורי הנוגע לשחיתות הציבורית בחיינו, שמושקעת בו אנרגיה עצומה. שוב חוזר הניגון ותחת שנעסוק בתשתיות של חיינו המצמיחות את השחיתות, משתלט עלינו שיח של עורכי דין ומשפטנים שמסית אותנו מן הדבר עצמו.

וכך גם באשר לרעיון העיוועים של ראש הממשלה לביטול מוסד הנשיאות בישראל.

עלינו, אם כן, לשקוד על טיוב אורחותינו ומערכותינו הציבוריות, ולהבטיח בכך תשתית הולמת שתאפשר טיפול איכותי יותר בשאלות האזרחיות הרבות המעסיקות אותנו. זה הציווי של דורנו. ללא התנהלות ראויה שכזו גם אין סוף דיבורים על ערכים ואידאולוגיה לא יועילו לנו. זה סדר העדיפויות שצריך להנחותינו ורק כך נגיע לתוצאות.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]