Skip to content

העמק הקדוש של חבל האינקה בפרו

סאקסיוומן, טמבומצ'אי, פיסאק, אויינטייטמבו, צ'ינצ'רו ועוד – אתרים מרשימים בעמק הקדוש של חבל האינקה – כל אחד עם הייחודיות שלו. ביקרתי והחסרתי נשימה. רשמי מסע פרק רביעי
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
סאקסיוומאן, העמק הקדוש. (צילום: ענת מנדל)
סאקסיוומאן, העמק הקדוש. (צילום: ענת מנדל)

את הביקור באתרי העמק הקדוש עשיתי בשני ימי טיולים מאורגנים באוטובוס תיירים ממוזג ומדריך צמוד. כמובן שמוצ'ילרים אמיתיים יעשו את הטיול הזה רגלית ולאורך הרבה יותר זמן, ועם זאת ההנאה שלי לא היתה פחותה כהוא זה מהנאת המוצ'ילרים.

העמק הקדוש והקסום קיבל את פנינו בבוקר אפריל לוהט משמש. התחלנו את המסע הראשון בעיר סאקסיוומאן – המדריכה הציעה לנו לזכור את שם העיירה בעזרת הדימוי "סקסי וומן", מה שגרר צחוקים וגם טעויות, כך שאחד התיירים הקנדיים בטיול תיאר את הביקור בעיר בשמה הציורי ולא בשמה המקומי. העיר יכולה בקלות להיחשב סקסית באבנים המונחות בחושניות זו על גבי זו, והדשא הירוק שמקיף את האבנים השחורות מסמא עיניים ומבהיר למבקר שמדובר במקום בעל הוד קדומים וסיפור מלא עוצמה. העיר העתיקה קיבלה את שמה, שמשמעותו "נשר שבע רצון" בגלל מהפכה גדולה שהתחוללה בעיר וגבתה את חייהם של בני קצ'ואה רבים, שגופותיהם נותרו בשדות והנשרים הגיעו ואכלו את הגופות.

העיר בנויה סביב שלושה מקדשים ובבנייתה נעשה שימוש בשלושה סוגי אבנים שונות ובעיקר אבני גרניט ואבני חול. יש הטועים לחשוב שמדובר במבצרים צבאיים, אך המדריכה הדגישה, שהאינקה היו ארכיטקטים מצוינים ולכן מבנה בן 32 דלתות לא יכול להיחשב מבצר, שהרי לא ניתן להגן עליו בעת מלחמה. הגיוני.

סקסיוומאן, אבן גרניט במשקל 130 טון. (צילום: ענת מנדל)
סקסיוומאן, אבן גרניט במשקל 130 טון. (צילום: ענת מנדל)

האבנים מאוד גדולות ומסותתות כמלאכת מחשבת. ישנן מספר רב של אבנים שמשקלן קרוב ל-100 טון כל אחת, והאבן הגדולה ביותר משקלה 130 טון! כל אבן כזאת הוזזה והונחה במקומה על ידי מאות אנשים בכל פעם. אין פלא שבניית העיר ארכה 77 שנים!

העיירה הקטנה קאנקו מאכלסת בתוכה מקדש המיועד למאמא פאצ'ה (אמא אדמה) ובמקדש נוצר שביל צר ומזוגזג. לאורכו תעלה ארוכה ובה נמצאו שלדים של לאמות שהוקרבו כקורבנות בפולחן ל"מאמא פאצ'ה", בתפילות לפריון ושפע.

טאמבומצ'אי, התחנה הבאה במסע, נראית כמו חורשת טבע יפהפה עם מעיין פסטורלי ומפלוני מים. מלבד האתר הארכיאולוגי המרשים, פוגשים לאורך הדרך מקומיים המוכרים את מרכולתם בצורה מסודרת ונשים מקומיות עם אלפקות ולאמות משדלות את המטיילים להצטלם עימן תמורת סול אחד או שניים. זה מקום טוב למנוחה ורגיעה.

טמבומצאי, על שפת הנחל. (צילום: ענת מנדל)
טמבומצאי, על שפת הנחל. (צילום: ענת מנדל)

פוקה פוקארה הוא מבנה צבאי, מבוך בתוך מבצר, הבנוי גבוה על גבעה (ואל תשכחו שגם כך אנחנו בגובה רב ועצום), עשוי אבן אדומה ושימש החל משנת 1200 ובמשך שנים, כתחנת מכס מקומית. אתר חובה לחובבי ארכיאולוגיה ואסטרטגיה.

בעומדנו על צלע ההר, בואנו פיסאק, השקפנו על נהר הלוווילקמאיו, אשר חוצה את העמק מאגם טיטיקקה ועד לאמזונס, סביבו כפרים וחיים שלמים ומלאים בחקלאות מגוונת ופורחת – תירס לבן וענק, שדות חיטה חומים ושדה אדום של קינואה. רואים יפה את היבולים הצומחים על מורדות ההרים ואת הבתים שנמצאים על הגובה או בתחתית העמק בסמוך לנהר. בתי הכפר בנויים ברובם מעצי סידר אדומים ומעצים עמידים אחרים, בדרך כלל בבנייה עצמית ובעזרת השכנים. הבתים יפהפיים, רומנטיים, צבעונים, מקושטים בשיחים ירוקים ובפרחים, חלקם עם גגות קש ולחלקם רעפים. המראות מזמינים אותך להישאר, לעצור, לנוח, להתרווח (הרגיש לי כמו צימר בגליל). ברחוב הראשי, המוקדש ברובו לתיירים, בתים עם מרפסות קולוניאליות, חנויות קטנטנות בסגנון מקומי לטקסטיל וכלי נגינה ולצידן חנויות יפות של חפצי אומנות מקומיים, מפעלי טויה קטנים, כלי קרמיקה ועץ ואפילו תכשיטי כסף מסוגננים.

רחוב ראשי בפיסאק. (צילום: ענת מנדל)
רחוב ראשי בפיסאק. (צילום: ענת מנדל)

האתר ההיסטורי בפיסאק כולל טרסות ענק הבנויות מלמעלה למטה, על פי הזרימה של הטבע. בסלעים היותר גבוהים ניתן לראות מעין חורים, שמיועדים למומיות שנקברו בתנוחת ישיבה עם חפצי המתים לצידם. עוד באתר מצפה כוכבים עתיק ושעון שמש מתקופת האינקה הקדומה.

אציין כי האתר כולו יכול להתאים לכל מטייל ממוצע עם אורך נשימה סביר. הנקודה הגבוהה ביותר, שנמצאת לקראת סוף המסלול (וממנו מתחילה הירידה חזרה) היה עבורי מעט קשה יותר. אינני מפונקת וגם לא משתייכת לחוג מיטיבי לכת, ושמחתי להעזר ביד תומכת בטיפוס לשם ובירידה. בקטנה.
בהמשך הטיול עברנו בעיירה CALCA בה מתקיים שוק של סחר חליפין – בני המחוז מגיעים לכאן ומחליפים ביניהם סחורות – עז תמורת שטיח, פרי תמורת ירק וכדומה. לטובת התיירים יש שוק יפהפה ומגוון הכולל מוצרי טקסטיל וצמר, כלי נגינה ועוד.

הקשת שקובעת את מיקום הכפר והמקדש. (צילום: ענת מנדל)
הקשת שקובעת את מיקום הכפר והמקדש. (צילום: ענת מנדל)

על אם הדרך, לקראת היעד הבא, בינות לעצים ולבתים פזורים שנפגעו מרעידת אדמה קשה משנת 1985 וטרם שוקמו, ישנה מסעדה המתמחה במאכלים מקומיים לתיירים, שם אפשר לטעום תפוחי אדמה מקומיים (לפחות שלושה סוגים מבין כ-12 סוגים שונים הגדלים בפרו), שעועית (לפחות שלושה סוגים), עוף, ובשר אלפקות (שנחשב בריא בשל היותו רזה ודל כולסטרול), הארוחה העסקית כוללת גם סלט ירקות, אורז, פסטה, קינוח, ושתייה חמה חופשית, הכל תמורת 35 סול. אם אתם שואלים אותי, אפשר להסתפק בארוחה זולה יותר מהתפריט.

אויינטייטמבו (OLLANTAYTAMBO) כפר בו הזמן עצר מלכת מאז המאה ה-13, שביליו מרוצפים אבן, בליבו פלג נחל, ותושביו משמרים מסורות עתיקות, כולל אגירת מים והזרמתם, ועיבוד שדות במחרשות ובכלי עבודה קדומים. באתר רחב הידיים, הנחשב הראשון בחשיבותו בעולם האינקה, עשרות טראסות אבנים שנבנו כדי להגן על העמק מפני פולשים זרים, ובראש הגבעה המבצר העתיק: ארקאמה איו. בניית מקדש השמש כאן לא הושלמה ולמרות זאת הוא נחשב לאחד היפים ביותר בזכות שש אבנים ורודות מסותתות המוצבות כך שהשמש העולה מעליהן גורמת להן להבריק ולהשתלב זו בזו באופן מושלם. חדי העין יכולים להבחין בציורי פומה דהויים. על ההרים המסולעים שמסביב ניתן לראות מחסנים לאגירת תבואה ומזון וסלע ענק המסותת כפרופיל אדם. כמו בכל עיירה המכבדת את עצמה, גם כאן שוק תיירים ונשים מקומיות במיטב המחלצות הפרואניות, בשמלות אדומות וכובעים שטוחים המכילים סידור פרחים צבעוני. בעיירה תחנת רכבת אליה מגיעים וממנה יוצאים רבבות המטיילים אל המאצ'ו פיצ'ו האגדי (גולת הכותרת של כל טיול לפרו ועליו כתבתי בנפרד).

את הטיול לעמק הקדוש, שהתחיל בשמש קופחת ובכתפיים צרובות שמש, סיימנו בגשם סוחף בכפר צ'ינצ'רו תחת שמיים מעוטרים בקשת מרהיבה ביופייה. בדרך אל הכפר, הממוקם בנקודה הגבוהה ביותר בטיול שלנו – 3,800 מ"ר מעל פני הים, והיעד האחרון לפני החזרה לקוסקו, ניתן לראות את מראם המרהיב של הרי צ'יקון ופוקיימנקה, הרים מושלגים בגובה שבין 5,000 ל-6,000 מ"ר מעל פני הים.

הקשת, שמפציעה בכפר באותו מקום בדיוק מזה מאות בשנים, היא הרבה יותר מתופעת טבע נשגבת. הקשת, הכתיבה למעשה את התב"ע המקומית – בתי הכפר נבנו מצד אחד של הקשת ומיקומו של המקדש נקבע מצידה השני – כך הקשת יוצרת חיבור שמימי בין חיי הקהילה הגשמיים לרוחניים.

אויינטייטמבו, מחסני תבואה ופסל על צלע הר. (צילום: ענת מנדל)
אויינטייטמבו, מחסני תבואה ופסל על צלע הר. (צילום: ענת מנדל)

הייחוד של צ'ינצ'רו הוא בשימור המדוקדק של חיי אינקה קהילתיים, כולל בתי הכפר הבנויים סביב רחבה מרכזית אחת, ועד עבודה משותפת ועזרה הדדית כמודל של קומונה (אולי אפילו קיבוץ). הם אחד הספקים הגדולים בפרו של צמר אלפקות אמיתי ומקורי, והאורחים מוזמנים לצפות בהדרכה ובהדגמה של עיבוד הצמר מהרגע שהוא גולח מהאלפקות, דרך ה"כביסה" שהוא עובר בעזרת סבון מן הטבע והפיכתו לחוטים ארוגים, ועד לצביעתו בצבעים שכולם באים מן הטבע – את הצבע האדום למשל, מפיקים מחרקים שנראים כמו נקודות לבנות שצומחות על שיחי הצבר ופשוט מוחצים אותם ומקבלים חומר צמיגי באדום לוהט שבו טובלים את החוטים הארוגים. כדי להבהיר את הצבעים, כבמטה קסם, משתמשות נשות הכפר במלח ים ומים חמים.
ועוד – מבזק חדשות שלא ידוע לרבים – אם תגיעו לפרו בעוד חמששנים מהיום, בהחלט יתכן שתוכלו לנחות בשדה התעופה החדש הנמצא בתכנון בנייה ממש במבואות צ'ינצ'רו. עד אז, שדה התעופה המקומי (לטיסות פנים) הוא בקוסקו.

על רשימת האתרים המכובדת בהם אני ביקרתי בעמק, יוסיפו המהדרין בעלי הזמן והיכולת גם את טיפון (אתר עתיקות), פיקיאקטה ורומיקולקה (עיר הפרעושים הבנויה בגימטריה מושלמת), ואיגלסיה סן פדרו דה אנדוויליאס (על כנסיית פטרוס הקדוש שלה המכונה "הקפלה הסיסטינית של אמריקה").
היעד הבא, והאחרון בפרו – לימה, העיר והחוף – בכתבה הבאה.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן