Skip to content

הדיאלוג: על הספר "הדברים עצמם" של יאיר אסולין

בזמן הקריאה הוריתי לעצמי מספר פעמים להרוג את המחבר, כפי שציווה רולאן בארת, והגעתי למסקנה שהדברים שאכתוב עומדים כשלעצמם, גם לולא היה אסולין פובליציסט. הספר הוא כאילו היה אחד מהדיאלוגים המפורסמים של אפלטון או סוקרטס. במקביל תהיתי עד כמה הנושאים בהם עוסק אסולין יעניינו קוראים שאינם בני הציונות הדתית, או עד כמה הם יבינו את הניואנסים הדקים ועולם המושגים הפנימי שאסולין מתאר באופן רגיש ומדויק

הדיאלוג: על הספר "הדברים עצמם" של יאיר אסולין

בזמן הקריאה הוריתי לעצמי מספר פעמים להרוג את המחבר, כפי שציווה רולאן בארת, והגעתי למסקנה שהדברים שאכתוב עומדים כשלעצמם, גם לולא היה אסולין פובליציסט. הספר הוא כאילו היה אחד מהדיאלוגים המפורסמים של אפלטון או סוקרטס. במקביל תהיתי עד כמה הנושאים בהם עוסק אסולין יעניינו קוראים שאינם בני הציונות הדתית, או עד כמה הם יבינו את הניואנסים הדקים ועולם המושגים הפנימי שאסולין מתאר באופן רגיש ומדויק

הרומאן "הדברים עצמם" של יאיר אסולין מושתת על משולש בעל שלוש דמויות: דרור, נער כבן 14 בישיבה תיכונית, אשר לאחריו שבני כיתתו מפליאים בו את מכותיהם הוא פוגש את אביטל, בת שירות-לאומי באותה ישיבה; והצלע השלישית היא שי, הלומד בישיבת הסדר, וחבר של רועי, אח של דרור.

נדמה כי החיסרון הגדול ביותר של הספר הוא ההצלחה של מחברו. לאחר שספרו הראשון "נסיעה" זכה בפרס ספיר ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, דרך כוכבו של אסולין, והוא אף קיבל טור קבוע בעיתון "הארץ", ומאז סימנתי לעצמי את אסולין כמי שעוד נשמע ממנו. הוריתי לעצמי מספר פעמים במהלך הקריאה להרוג את המחבר, כפי שציווה מורנו, רולאן בארת, כלומר לנתק את המחבר מהספר, והגעתי למסקנה שהדברים שאכתוב עומדים כשלעצמם, גם לולא היה אסולין פובליציסט.

החיסרון של הספר נובע לטעמי מכך ששקיעתו של אסולין בכתיבת פובליציסטיקה הפכה את הספר למאמר פובליציסטי ארוך שהרומאן רק מהווה פלטפורמה בשבילו, כאילו היה אחד מהדיאלוגים המפורסמים של אפלטון או סוקרטס. הספר רצוף בדיאלוגים שמנהלות שלוש הדמויות, בין אם דיאלוגים אמתיים, ובין אם דיאלוגים הנוצרים אצל הקורא באמצעות עימות המחשבות של הדמויות.

את בחירתו של אסולין למקם את העלילה סביב מיטב הנוער או מיטב הנוער הבוגר של הציונות הדתית, ניתן להבין בכך הוא נופח בספר אווירה בוסרית, שמאפשרת זווית ראיה אחרת על עולם המבוגרים, וכן הוא מאפשר איזו התרגשות בתולית, איזו תמימות מתוקה-אך-לא-דביקה, אצל כל הדמויות אך בפרט אצל דרור, אווירה שמשרה קצת קסם על הסיפור.

אסולין מבקש לרקוד על שתי החתונות, אך התמימות הילדותית הזו עומדת בניגוד לאופי הפילוסופי-דיאלוגי של הספר, שכן אופי זה כופה למעשה על המחבר להציב במרכז הספר שלוש דמויות ברות-שיחה, "שיש להן מה להגיד", בעוד שלרוב מחשבות כאלו נעדרות מבני הנוער.

לדעתי הדברים נכונים לכל שלוש הדמויות, שהן בנות 14 ו-19, אך הם נכונים בעיקר לדרור, הצעיר שבחבורה. כך למשל דרור מגחך על אחיו רועי, שכל מה שהוא רוצה זה "להיות מהדתיים שישתלטו על 'שורת הפיקוד של הצבא' […] ואם הם 'ישתלטו על שורת הפיקוד' אז ככה ורק ככה הם יגאלו את עם ישראל". מחשבות כאלו על המיליטריזם והמשיחיות של החברה הישראלית בכלל והציונות הדתית בפרט אינן יכולות לנבוט במוחו של נער בן 14, מה שהופך את דמותו לדמות לא אמינה, ואם אלו הן אכן מחשבותיו, ככל הנראה הוא פשוט קלט אותן מסביבת המבוגרים, כלומר הוא שופר של המבוגרים, מה שהופך את דמותו לפלקטית.

חלק מהדיאלוגים עוסקים בסוגיות של ימין ושמאל פוליטי, אך רובם הגדול עוסק בנושאים תאולוגיים או מגזריים, כלומר בנושאים פנימיים של הציונות הדתית. כאחד מפרותיו הבאושים של המגזר, דיאלוגים אלו סיקרנו ואף שעשעו אותי לפרקים, ואני זוכר שבתחילת הספר חשבתי שזה ספר חובה לכל בני ובנות המגזר. אולם תהיתי עד כמה נושאים אלו יעניינו קוראים שאינם בני המגזר, או עד כמה הם יבינו את הניואנסים הדקים ועולם המושגים הפנימי שאסולין מתאר באופן רגיש ומדויק.

הספר עורך ביקורת מדויקת ונוקבת עם החברה הדתית-לאומית, ולרוב הסכמתי מאוד עם הדברים. אלא שכמו רבים מטובי בניה של הציונות הדתית ש"קיצצו בנטיעות", גם אסולין לא מותיר לציונות הדתית ולו קורטוב של חמלה, והדבר חסר מאוד בספר. חסר מאוד.

הדברים עצמם, יאיר אסולין, חרגול ומודן מוציאים לאור, 2014, 299 עמ'

[related-posts title="חלק מהביקורות הקודמות של אודי נוימן"]

הרומאן "הדברים עצמם" של יאיר אסולין מושתת על משולש בעל שלוש דמויות: דרור, נער כבן 14 בישיבה תיכונית, אשר לאחריו שבני כיתתו מפליאים בו את מכותיהם הוא פוגש את אביטל, בת שירות-לאומי באותה ישיבה; והצלע השלישית היא שי, הלומד בישיבת הסדר, וחבר של רועי, אח של דרור.

נדמה כי החיסרון הגדול ביותר של הספר הוא ההצלחה של מחברו. לאחר שספרו הראשון "נסיעה" זכה בפרס ספיר ובפרס שרת התרבות לספרי ביכורים, דרך כוכבו של אסולין, והוא אף קיבל טור קבוע בעיתון "הארץ", ומאז סימנתי לעצמי את אסולין כמי שעוד נשמע ממנו. הוריתי לעצמי מספר פעמים במהלך הקריאה להרוג את המחבר, כפי שציווה מורנו, רולאן בארת, כלומר לנתק את המחבר מהספר, והגעתי למסקנה שהדברים שאכתוב עומדים כשלעצמם, גם לולא היה אסולין פובליציסט.

החיסרון של הספר נובע לטעמי מכך ששקיעתו של אסולין בכתיבת פובליציסטיקה הפכה את הספר למאמר פובליציסטי ארוך שהרומאן רק מהווה פלטפורמה בשבילו, כאילו היה אחד מהדיאלוגים המפורסמים של אפלטון או סוקרטס. הספר רצוף בדיאלוגים שמנהלות שלוש הדמויות, בין אם דיאלוגים אמתיים, ובין אם דיאלוגים הנוצרים אצל הקורא באמצעות עימות המחשבות של הדמויות.

את בחירתו של אסולין למקם את העלילה סביב מיטב הנוער או מיטב הנוער הבוגר של הציונות הדתית, ניתן להבין בכך הוא נופח בספר אווירה בוסרית, שמאפשרת זווית ראיה אחרת על עולם המבוגרים, וכן הוא מאפשר איזו התרגשות בתולית, איזו תמימות מתוקה-אך-לא-דביקה, אצל כל הדמויות אך בפרט אצל דרור, אווירה שמשרה קצת קסם על הסיפור.

אסולין מבקש לרקוד על שתי החתונות, אך התמימות הילדותית הזו עומדת בניגוד לאופי הפילוסופי-דיאלוגי של הספר, שכן אופי זה כופה למעשה על המחבר להציב במרכז הספר שלוש דמויות ברות-שיחה, "שיש להן מה להגיד", בעוד שלרוב מחשבות כאלו נעדרות מבני הנוער.

לדעתי הדברים נכונים לכל שלוש הדמויות, שהן בנות 14 ו-19, אך הם נכונים בעיקר לדרור, הצעיר שבחבורה. כך למשל דרור מגחך על אחיו רועי, שכל מה שהוא רוצה זה "להיות מהדתיים שישתלטו על 'שורת הפיקוד של הצבא' […] ואם הם 'ישתלטו על שורת הפיקוד' אז ככה ורק ככה הם יגאלו את עם ישראל". מחשבות כאלו על המיליטריזם והמשיחיות של החברה הישראלית בכלל והציונות הדתית בפרט אינן יכולות לנבוט במוחו של נער בן 14, מה שהופך את דמותו לדמות לא אמינה, ואם אלו הן אכן מחשבותיו, ככל הנראה הוא פשוט קלט אותן מסביבת המבוגרים, כלומר הוא שופר של המבוגרים, מה שהופך את דמותו לפלקטית.

חלק מהדיאלוגים עוסקים בסוגיות של ימין ושמאל פוליטי, אך רובם הגדול עוסק בנושאים תאולוגיים או מגזריים, כלומר בנושאים פנימיים של הציונות הדתית. כאחד מפרותיו הבאושים של המגזר, דיאלוגים אלו סיקרנו ואף שעשעו אותי לפרקים, ואני זוכר שבתחילת הספר חשבתי שזה ספר חובה לכל בני ובנות המגזר. אולם תהיתי עד כמה נושאים אלו יעניינו קוראים שאינם בני המגזר, או עד כמה הם יבינו את הניואנסים הדקים ועולם המושגים הפנימי שאסולין מתאר באופן רגיש ומדויק.

הספר עורך ביקורת מדויקת ונוקבת עם החברה הדתית-לאומית, ולרוב הסכמתי מאוד עם הדברים. אלא שכמו רבים מטובי בניה של הציונות הדתית ש"קיצצו בנטיעות", גם אסולין לא מותיר לציונות הדתית ולו קורטוב של חמלה, והדבר חסר מאוד בספר. חסר מאוד.

הדברים עצמם, יאיר אסולין, חרגול ומודן מוציאים לאור, 2014, 299 עמ'

[related-posts title="חלק מהביקורות הקודמות של אודי נוימן"]

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן