כאשר אתם רוכשים מנוי על מעריב, מפרסמים במעריב או גולשים באתר של מעריב – אתם משרתים את אותו בעל הון, הבעלים של אותו סופרמרקט, ושל אותה חברת סלולר ושל אותו ספק אינטרנט. וכאשר אתם נוטלים בפינת הרחוב את ישראל היום, או גולשים באתר שלו, או מפרסמים בו – אתם מממנים את ראש הממשלה שלכם, את הקו הפוליטי שלו ואת בני טיפוחיו

מאת טובי פולק

במקום שבו אני גר, אני יכול לערוך את הקניות שלי בסופרמרקט של שופרסל, של הריבוע הכחול, ברשת פרטית שפעם היתה זולה ונעימה והיום היא ענקית והרבה פחות זולה.

במקום שבו אני גר יש לפחות שני קניונים בינוניים במרחק סביר של הליכה (או 5 דקות נסיעה), שבם אני יכול לקנות את בגדים, הנעליים, אביזרי ספורט, מתנות, תרופות, פיצוחים. אפילו פרחים. ובמרחק של עשר דקות, מקסימום רבע שעה נסיעה, יש גם מרכזי קניות ענקיים. מפלצתיים.

במקום שבו אני גר יש כמה רשתות ארציות של בתי קפה, של מעדניות, של קונדיטוריות וגם מסעדות ששייכות לרשתות ארציות.

בכל המקומות האלה יש בדרך חניה מסודרת; שומר בכניסה; בסופר יש עגלות גדולות; וגם הרבה קופות, עם כרטיס מועדון וכל מה שבא עם זה.

לפעמים זה סנטר – לפעמים פאוור סנטר. אמריקה, מה יש לדבר.

קרוב לבית, קרוב לכיס, נכון ללב

אבל במרחק דקה (ברגל) מהמקום שבו אני גר יש צרכנייה משפחתית, קטנה וצנועה, שממלאת את כל מחסורי. שלוש, אולי אפילו ארבע משפחות מתפרנסות מהמכולת, סליחה – צרכנייה – שעושה לי נעים וחמים כשאני נכנס בשעריה. הם מכירים אותי, אני מכיר אותם. אני מגיע לשם בלי ארנק. הם רושמים. ופעם בחודש, פלוס מינוס, אני משלם. יש להם את כל מה שאני צריך – אבל הכל: לחם שחור אחיד, וחלב וחמאה וסוכר ואורז; וגם שימורים ושמן ו"מנות קשות" כמקובל; וגם על ירקות ופירות. וגם יין ושמן זית וגבינות טובות. וגם ירקות ופירות, ונייר טואלט וקצף גילוח. אה, וגם נורות ושקעים ותקעים ועטים ועיתון.

במרחק 3 דקות מהמקום שבו אני גר, ממש על הרחוב הראשי הישן, יש קונדיטוריה יוצאת מהכלל. גם היא מפרנסת כמה משפחות. היא שוכנת שם עשרות שנים. והאיכות עליונה. ויציבה. ושתי חנויות מהקונדיטוריה יש "טמבוריה", עם כל הצבעים והברגים והמסמרים והברזים שאי פעם הזדקקתי להם. וחמש חנויות משם יש מאפיית פיתות, שבכל שעה ביממה מפיצה חום נעים של מאפים טריים שאך זה עתה יצאו מהתנור. ומטר משם יש חנות נעליים של פעם, שרק בה אפשר למצוא את הסנדלים של פעם ונעלי הבית שעושות לך הרגשה של בית. וגם החנות של מוצרי החשמל הבסיסיים – כל הנורות והסוללות ומפזר החום והקומקום החשמלי; וחנות הפיצוחים וירקן, ועוד ירקן ועוד אחד.

והמסעדה השכונתית הצנועה, ובית הקפה הקטן. ביתי, נוח, נעים. מזמין.

ובעיקר מפרנס. אנשים. כמוני.

ואני לא הולך לקניונים ולא נוסע לפאוור סטנרס ולא מחפש את מפלצות הציוד המשרדי והיכלות ה"עשה זאת בעצמך"; ורשתות בתי הקפה והמזון המהיר ומסעדות המזון המהיר והביגוד וההנעלה וכל השאר.

כי בארץ שבה אנחנו חיים, גם לקטנים מגיע לחיות חיים של כבוד. להתפרנס. המכולת השכונתית מפרנסת את בעליה בכבוד, וגם אם בסוף החודש אני משלם להם 100 או 200 שקלים יותר ממה שהייתי משלם במפלצת הבטון עם השורות האינסופיות והקופות וכרטיס המועדון – אני משלם את הפרמיה הזאת בשמחה. ואני גם טורח לפרנס את הבעלים היקים של הקונדיטוריה הפרטית והמושבניקים שמחזיקים את חנות כלי הבניין והעיראקים מחנות החשמל והרוסים מהמעדנייה והזוג הצעיר שהימר על בית הקפה.

זה יותר נעים וזה יותר נכון.

אנחנו עדיין קטנים – בואו ותעזרו לנו לגדול

ובדיוק בגלל זה, תזכרו שכאשר אתם רוכשים מנוי על מעריב, מפרסמים במעריב או גולשים באתר של מעריב – אתם (שוב) משרתים את אותו בעל הון, הבעלים של אותו סופרמרקט, ושל אותה חברת סלולר ושל אותו ספק אינטרנט.

וכאשר אתם משלמים על מנוי לידיעות אחרונות, גולשים באתר שלו ובעיקר כאשר אתם משלמים לו על מנת שיפרסם אתכם – אתם מממנים מיליארדר שהאינטרסים שלו לא תמיד תואמים את שלכם.

וכאשר אתם נוטלים בפינת הרחוב את ישראל היום, או גולשים באתר שלו, או מפרסמים בו, או (רחמנא לצלן) משלמים כמה עשרות שקלים בשביל שהוא יגיע מדי בוקר עד לדלת שלכם – אתם מממנים את ראש הממשלה שלכם, את הקו הפוליטי שלו, את בני טיפוחיו וכנראה שגם עוד כמה אינטרסים גלויים ובעיקר נסתרים, שאתם אפילו לא נעלים על דעתכם.

ובדיוק כפי שאני שמח לפרנס את אלה שבסך הכל מקוששים את פרנסתם – אני מבקש ומצפה מכם, הקוראים שלנו, הגולשים שלנו – שתעשו עבורנו. ברור שאחרי שבועות ספורים, ללא השקעה ובלי תמיכה של טייקונים בעלי הון – התפוצה שלנו עדיין לא כמו של הגדולים והעשירים. אבל אם תתמכו בנו, תפרסמו אצלנו – גם אנחנו נהיה גדולים.

להם יש אינטרסים שהם לא האינטרסים שלכם – אנחנו בסך הכל מבקשים להתפרנס. אם תרצו, אנחנו כאן בשליחותכם. אז בואו לגדול איתנו.

לפרסום במגפון

לתמיכה במגפון