במאמר מצוין שיצא לאור בשבוע שעבר בעיתון "בשבע", חושף העיתונאי יאיר שפירא את פרצופה של התקשורת הישראלית, שמעדיפה לחפש את האמת מתחת לפנס ול"חשוף" שחיתויות כשהן ידועות דה פאקטו ודה יורו לקהל העיתונאים המעורים בנעשה. כך לדוגמה מביא הכותב את פרשיית ח"כ בנימין (פואד) בן אליעזר, שהתנהלותו הכספית הבעייתית הייתה ידועה זה שנים לעיתונאים יודעי דבר. איש מהם ומעורכיהם לא טרח ולו לרגע קט לחקור ממש, אבל ממש, את הדבר. אבל נחזור אליו (ליאיר שפירא) מאוחר יותר.

כל בר דעת הבחין השבוע לפתע שהתקשורת "שמה לב" לעניין, ודרכה גם "הוארה" עין הציבור לשחיתות שקיימת בפוליטיקה הישראלית המסואבת. לפתע פתאום האירה העיתונות לרגע קט את הצד המוצלל של הפוליטיקאי, למרות שאפשר היה להבחין בו בבירור זה מכבר. קשה להסתיר עושר מופלג ושלל נכסים מנקרי עיניים. 

עקב פרשיית בן אליעזר נאלצו – בחירוק שיניים יש לומר – לפרוש את הצהרות ההון שלהם גם דליה איציק וגם אחרים. כך למדנו לפתע כי לזה ארבעה בתים פה ולשני שלושה או ארבעה בתים שם. וכולם, כך הבנו, ישרי דרך שבשנות התנהלותם רק עשו לביתם. האם מי מהתקשורת, זו המכנה עצמה "כלב השמירה של הדמוקרטיה", תחקר, בדק ופרסם על אודות העשייה לביתם בצורה מקיפה ומעמיקה? ברור שלא. וזה גם לא יקרה. האם מבקר המדינה או ראש אגף החקירות במשטרת ישראל ודומים להם יזמו בעבר, בהווה או בעתיד הקרוב חקירה מעמיקה וחושפת של ציבור נבחרים כאלו? מובן שלא. לכן מה הפלא שעל קרקע פוריה ומצחינה שכזו גדלים לנו שיחים באושים. 

וכך, רק לעיתים רחוקות, אחרי שאיזה פרי שהבשיל על הארץ והרקיב, נופל לארץ ומתבקע, אנחנו נחנקים מצחנת הריקבון. ואז מתעוררת התקשורת ומבצעת חיסול ממוקד לגורם הבאוש, ומיד עוברת לסדר יום. כך לדוגמה, זועקים יותר מעשרים שנה תושבים בנהריה, שכתבו אינספור מכתבים ופנו למספר מבקרים ולבכירי משטרה, על התנהלות כלכלית תמוהה בלשון המעטה של ראש הרשות בעירם. תלונותיהם ומכתביהם העלו ומעלים אבק על מדפי המכותבים. איש בתקשורת לא טרח ממש לבצע תחקיר עומק ולחשוף דברים ותמיד הסיבות נכונות. חשש מאימת עורכי הדין שיאלצו את העיתונאי ועיתונו להתמודד ולהוציא כספי עתק בבתי המשפט; חוסר רצון של המערכת להשקיע כספים בתחקיר שכזה ו"קשרי הון עיתון והון שלטון" של נבחר ציבור כזה או אחר. 

ואם נשוב לפואד: "ענייניו הכספיים של בן אליעזר הם סוד גלוי בין יודעי דבר, ועיתונאים הם יודעי דבר", כותב שפירא, "במהלך השנים האחרונות הגישה העיתונות לציבור הרחב טעימות קטנות מהמידע. היו רמזים בלתי מחייבים, נטולי סיכון משפטי או עבודת תחקיר של ממש. בן אליעזר, שיצא היישר מהצבא אל חיק הפוליטיקה, רכש לפני שנתיים דירה ביפו בתשעה מיליון שקלים. העניין סוקר, בהרמת גבות אומנם, אבל זו לא יכולה להיחשב כמאמץ עיתונאי של ממש", הוא כותב. "לפני שנתיים דלף אל העיתונות הערבית ספר שכתב נשיא מצרים לשעבר חוסני מובארק, ובו הוא מציין כי העביר בסתר לבן אליעזר 25 אלף דולר בחודש. ולמרות שבפרשה זו העניין נראה כגולש הרבה מעבר לשחיתות, הסתפקה בעיתונות בהכחשה של בן אליעזר". 

ונחזור לראש הרשות הנהרייני. לפני שנים התעורר סכסוך קשה בינו לבין קבלן מקומי, שממנו רכש ראש העירייה דירה. הקבלן יצא בהצהרות שיש בידיו מידע על "רכישת" הדירה ממנו, שעלול להפליל את ראש הרשות. הסיפור פורסם בחלקו בעיתונות המקומית וגווע. הקבלן התאדה ונעלם לפתע מהעיר שבה עבד שנים רבות והעתיק את מגוריו ואת עסקיו למקום אחר. איש לא שאל שאלות. מאוחר יותר עבר אותו ראש עירייה לבית נאה על חוף הים. וילה משודרגת. ושוב התעוררה שאלת המימון והיכולת בעיתונות המקומית, וזו קיבלה את הסברי המקורבים ויועצי התקשורת, והעסק גווע שוב. בהחלט ייתכן שהתנהלותו של ראש הרשות מנהריה הייתה צחה ונקייה, אבל איש בתקשורת לא פעל, חקר ובדק את הנסיבות שתוארו לעיל. מאוחר יותר, המקומונים בנהריה הפסיקו לבקר בחריפות את התנהלות ראש הרשות ובמקביל העירייה החלה לפרסם בהם מודעות או הגבירה את כמותן. כך נסגרה גם הדלת בפני הביקורת מצד המקומונים. "עדיף למלא את הקופה המדלדלת", אמר לי אחד מבעלי אחד מהמקומונים, "מאשר לשחות נגד הזרם, להילחם באיומים על תביעות סרק ולהיוותר עם קופה ריקה". 

"לו הייתה בישראל עיתונות של ממש", כותב שפירא, "רק החיבור בין העובדה ששר בכיר בממשלת ישראל התעשר בלי כל הסבר נראה לעין ובין טענתו של נשיא מדינה ערבית כי העביר לו סכומים גדולים על בסיס קבוע, היה שולח תחקירנים של כמה כלי תקשורת לעבודה מאומצת של חודשים כדי לגלות אם יש קשר בין הדברים. אבל האמת היא שלמרות שבאמתחתם של רבים מהעיתונאים בישראל היו מונחים עוד מספר רמזים עבים הנוגעים לבן אליעזר, אף אחד לא קם".