[rating=3]

על במה ענקית למרגלות המצדה ומול חזיון אורות מרהיב הועלתה בסוף השבוע "לה טרוויאטה" – אופרה קאמרית אינטימית המושתתת על שלושה סולנים. האופרה נפתחת בנשף מפואר של החברה הפריזאית ובמערכה השנייה יש אפילו תמונת נשף שבה משפיל אלפרדו הקנאי את אהובתו. בבימויו של מיכאל זנאנייצקי הפולני ש"עט" על כל פרט כדי להפוך אותו ללהטוט תיאטראלי מלא קסם, הפכה האופרה למופע הוליוודי מלא הומור ויופי. מעין קרקס מרהיב שכלל להבות אש וזיקוקים.

בלב הבמה העמיד מעצב התפאורה לואיג'י סקוליו מזרקה. מעצב התאורה בוגומיל פאלביץ' צבע את הבמה בגווני אדום וכחול עזים. גם סוסים חמורים וכרכרות לא חסרו – הרי אי-אפשר שאלפרדו ישלח מכתב בלי שירכב בו זמנית על סוס. אפילו את אוושת צמחי הפלסטיק בכפר שמעו היטב.

הרעיונות היו מבריקים: חישוקי הקרינולינות של שמלות הנשף הפכו למעין שלדי אוהלים – ליתר דיוק מטריות שרבור ססגוניות, שזכו לתאורת אולטרה סגולה מרהיבה; כדי לצמצם קמעא את מרחב החלל העצום של הבמה ולחלק אותו לחללי משנה, העמיד זנאנייצקי שמונה מיטות, שעליהן הציג את כל שלבי גסיסתה של ויולטה כאשר האומנת סועדת אותה בשירה מרשימה.

אלא שעיקר העיקרים חסר בערב זה: תקלה באיזון מערכת ההגברה גרמה לכך שהיושבים באגפי האמפי' העצום לא שמעו כלל את התזמורת. וכך אי-אפשר היה לעקוב אחר עיבודו המצמרר של ורדי לסיפור האהבה חסר התקווה של ויולטה: נער כפר תמים – אלפרדו מתאהב באשת הסלון הפריזאי של המאה התשע עשרה. היא "חוזרת בתשובה" עבורו ומוכרת את כל רכושה כדי להיות אתו בכפר.  ורדי מעלה את נושא קינתה המדובבת של ויולטה כבר בפתיחה התזמורתית. מיד אחריה מגיע הנשף הקצבי העליז. בהעדר הניגודים בנגינת התזמורת שלא נשמעה – חסרה הדרמה.

 כאשר אביו של אלפרדו ג'רמון מגיע לכפר כדי לשכנע את ויולטה להיפרד מבנו בשם מוסכמות חברתיות – חסר שוב המתח בנגינת התזמורת המלווה, שנשמעה בקול ענות חלושה. ניצוחו הקצבי המדויק של דניאל אורן וההאטות המופלגות, שבהן גרס בקטעים הליריים, אבדו בחלל הענק.

על במה כה עצומה  אי אפשר היה לעקוב אחר הדמויות הזעירות. אך על מסך ענק בצדדי הבמה נראו בתקריב שלושת הסולנים: הסופרן הרומניה אלנה מושוק פתחה בוויבראטו, ובצווחנות חסרת חמלה את גילום תפקידה התובעני המשתרע על שלוש שעות רצופות ללא הפוגה; אפילו בתום האופרה חסרה רכות מתמונת גסיסתה; זהו תפקיד קשה ומשימה כמעט בלתי אפשרית לסופרן.

הטנור ג'ורג'יו ברוג'י שר בקול משוחרר את תפקיד אהובה,  אלפרדו. על כולם התעלה הבריטון יונס פאסקו בתפקיד האב ג'רמון. אף סולני המשנה תוצרת כחול לבן היו מרשימים: הטנור גיא מנהיים גילם את תפקיד גסטון ביכולת משחק דרמטי כובשת. קולו הערב של הבריטון נוח בריגר בתפקיד הברון תרם נופך דרמה לביצוע. ועל הכול התעלתה מקהלת האופרה המופלאה בהדרכת איתן שמייסר.

אי-אפשר היה שלא להתפעם מעיצוב הבמה הססגוני ומשפע הרעיונות המבריקים. מרמתם הגבוהה של רקדני קיילצ'ה ולתהות אם מקום שונה באמפי' לא היה מביא לחוויית קתרזיס בהאזנה ל"לה טרוויאטה" – ואולי אפילו לדמעה בזווית העין.

בעיני זה נס במילאנו שסוף סוף מונה מוזיקאי כדניאל אורן למנהל המוזיקלי של האופרה. ולמרות העיצוב המרהיב, הציפייה שלי הייתה שמעכשיו הדגשים באופרה יהיו על הפן המוזיקלי ולא על הקרקס התיאטרלי. נראה שעיקר ההשקעה ב"לה טרוויאטה" היתה בבניית הטריבונות ולא בוורדי.