[rating=4]

מספר שנים לאחר יציאת הסרט "פרפרים" (2002), הבמאי הצרפתי פיליפ מוייל חוזר עם הסרט "הזמיר", שצולם כולו בסין עם צוות הפקה ושחקנים סינים. הסרט מספר את הסיפור של רנקסינג, ילדה צעירה ומפונקת, שמגלה את עולם הערכים והאהבה, בזמן שהיא נוסעת עם סבה, ז'יגן. זהו סרט מסע – ברחבי הנופים המקסימים ביותר של סין, בין ערים מודרניות עשירות בארכיטקטורה מתקדמת, בין שלל טכנולוגיות מתקדמות – ובלב נפשה של ילדה.

זהו גם סרט המפגיש בין תרבויות שונות והבדלים חברתיים ניכרים, ומזכיר במקצת את הסרט היפני המרגש "סיפור משפחתי", כשצד אחד של המשפחה עשיר ונהנה מכל חוויות החיים המטריאליסטיים, והצד האחר – הסבא הצנוע והעניו, שאוהב את החיים הפשוטים.

השחקנים מגלמים את תפקידיהם באורח מופלא: אם הילדה – שיאנינג (לי שיאו ראן), אב הילדה – שונגיי (קין האו) וכמובן הילדה – רנקסינג (יאנג שין יי). עם זאת, מי שגונב את ההצגה הוא הסבא – ז'יגן (לי באוטיאן), שמבצע את דמותו בדיוק ובעדינות.

"הזמיר" נהנה ממספר גדול של סצנות מרגשות, כמו למשל הרגע שבו הסבא מספר לנכדתו כיצד הקדיש את חייו והקריב את אהבתו לאשתו כדי להעניק עתיד לבנו. מצד אחר, הסרט גם מאוד משעשע, ובעיקר יוצר אווירה מחויכת על פני הצופים.

xxxxx

ניתן לכנות את הסרט כמסע התבגרות זעיר של הילדה, רנקסינג, אך זהו בעצם מסע חוויתי של הצופה. מה שמסייעים להדגיש את הרגשות בקרב באי אולם הקולנוע הם המוזיקה הפיוטית של ארמן עמאר ("מים ואהבה", "הקונצרט") והצילומים החזקים, הצבעוניים והעוצמתיים. ומה שגורם לצופה לחשוב זה העריכה המוצלבת בין הערים המודרניות והעושר הטכנולוגי אל מול הכפרים הקטנים והנוף הפראי של מרחבי סין.

בסופו של דבר, "הזמיר" משתחרר מהכלוב הקולנועי ויוצר פרץ אמיתי של רגשות שסוגר את המשל הפיוטי היפהפה ומגלה את הערכים האמיתיים של החיים. "הזמיר" הוא סרט משעשע, עדין ונעים, החובק אינספור רגשות ומנציח אגדה מודרנית בחסותו של השחקן בתפקיד הראשי, לי באוטיאן.