הפרספקטיבה: נצח. על הספר "יהודים ומילים" של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר

התחושה העיקרית מהספר "יהודים ומילים" היא שאת המחברים ליוותה ההרגשה ש"ארון הספרים היהודי" נמצא בפני סכנת שכחה ואבדון, והם נדחפו לכתיבה בתודעת שליחות, כשליחי-ציבור ממש. חסרונות הספר מתגמדים, במידה מסוימת, לנוכח כוונה זו של המחברים

Print Friendly

כל דבר ביקורת על הספר "יהודים ומילים" של עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, צריך להיפתח במילות הערכה ולהיקרא לאור דברי הערכה אלו.
התחושה העיקרית שלי במהלך קריאת הספר היא שאת המחברים ליוותה ההרגשה שהמפעל העצום שמכונה "ארון הספרים היהודי" נמצא בפני סכנת שכחה ואבדון, והם נדחפו לכתיבה בתודעת שליחות, כשליחי-ציבור ממש, שתפקידם להציב גל-עד, גל-עד שהוא גם שער והזמנה לאוצר הטקסטואלי היהודי העצום והבלום. כל חסרונותיו של הספר מתגמדים, במידה מסוימת, לנוכח כוונה זו של המחברים.

הספר מורכב למעשה מארבעה פרקים או ארבע מָסות: "רציפוּת", "נשים ומילים", "זמן ואל-זמניות" ו-"לכל איש יש שם: האם ליהודים נחוצה יהדות?" כשהחוט השוזר את כולן הוא מרכזיות הטקסט בהווייה ובהיסטוריה היהודית.

על אף בקיאותם המרשימה של המחברים בטקסטים רבים מזמנים שונים, נראה שאין הם שולטים בכך לחלוטין. למשל במָסה הראשונה, "רציפות", המחברים מרחיבים על חשיבות הלימוד והחינוך מגיל צעיר, ואין הם מציינים את תקנת יהושע בן גמלא מלפני 2,000 שנה, שהיא גם סוציאלית וגם חינוכית, "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" – כך שלא רק בני עשירים ילמדו.

לאורך כל הספר, והדבר ניכר בעיקר לנוכח המָסה הראשונה "רציפות" והמָסה השלישית "זמן ואל-זמניות" המחברים מדגישים את החשיבות של השפה והדיבור בהווייה היהודית, ולא מזכירים את המשנה האומרת כי "העולם נברא בעשרה מאמרות", כלומר בהבל-פיו לכאורה של אלוהים, או את הקדושה שהיהדות מייחסת לשפה – קדושה שבאה לידי ביטוי במחשבה, שיש לה חיבור מעניין לפוסטמודרניזם – כי באפשרותו של כל איש ואשה לברוא עולם, פשוטו כמשמעו, בברכות השונות הפרושות לאורך הווי החיים היהודי או בחשש היהודי-המטפיזי מאיסורי לשון הרע ורכילות.

חסרון נוסף הוא דרך מסירת הטקסט. המחברים מעלים על נס את העברת הלפיד היהודי מאב לבתו ומאם לבנה וכן את הנוכחות של המחלוקת והדיאלוג בהוויה היהודית, אך מבחינה צורנית ספרם מצניע את שני המוטיבים האלו. המחברים מזכירים כמובן שהם אב ובת והם מציינים במספר נקודות שהם חולקים ביניהם, אך מדובר במספר מועט מאוד. נוכח הדומיננטיות של שני מוטיבים אלו, היה מתבקש שמסירת הספר תהיה במבנה של שאלות ותשובות או בצורת דיאלוג בין אב לבת. במובן זה, במובן הצורני, הספר "יהודים ומילים" הנו "לא יהודי".

הספר הוא "כן יהודי" בתחושת הגדלוּת היהודית שמפציעה מפעם לפעם בספר, כאשר המחברים מציינים שבעניינים שונים, למשל הנגישות של נשים לטקסטים במָסה "נשים ומילים", היהודים מתבלטים נוכח שאר אומות העולם, ואז מיד לאחר מכן מגיעה התנצלות שאומרת שמדובר בהבדלים כמותיים ולא איכותיים. אני מצאתי את "התחרותיות" הזו מעייפת.

איני טוען שטענתם של המחברים איננה נכונה, אלא שאני מראש מחליט שלא להשתתף במשחק הזה. לדידי, העליונות שאני מייחס לטקסטים יהודיים או ישראליים אינה נובעת מכך שהם "טובים יותר" מהמקבילות שלהם בעולם, אלא מכך שהם "שלי", הם שייכים לעם היהודי והם תוצר של העם היהודי, אפילו אם היהודים ניכסו אותם לעצמם כמה דורות לפני כן משכניהם.

המָסה המעניינת ביותר היא "זמן ואל-זמניות", שמדגישה, באופנים שונים, את היותו של הטקסט על-זמני ואל-זמני, ומשקפת, לדעתי, משהו מתמצית ההוויה היהודית. אלא שהעל-זמניות היהודית מעצימה את החיסרון הגדול בתזה של המחברים המעמידה את היהדות על הטקסטים היהודיים. יש משהו גלותי, ויחד עם זאת מבורך, בהעמדת היהדות על טקסט ולא על אדמה או תאולוגיה, שכן היא אינה מכריחה שהיהדות תתקיים רק בארץ ישראל או שהיא תבוא לידי ביטוי רק בדת במובנה הצר, והמחברים אף מציינים שבשל כך הספר נכתב במקור באנגלית.

אולם חשיבה בפרספקטיבה על-זמנית מפקיעה, או למצער מצמצמת, מחשבה זו. מה שאִפשר את הקיום של רציפות הטקסט היהודי לאורך כל הדורות, ובפרט בתקופות בהן היהודים היו פזורים ברחבי העולם, הוא המחויבות הדתית והמחויבות לטקסטים הקנוניים, מחויבות שהיהודי החילוני אינו אוחז בה. נכון, התקיימה, ועדיין מתקיימת הווייה יהודית-חילונית ברחבי העולם, אך חשיבה לטווח ארוך, חשיבה בפרספקטיבה נצחית – וזו הפרספקטיבה של היהדות והדאגה לה היא שמדירה שינה מעיניו של היהודי – מעמידה בספק אפשרות שזו תמשיך את השרשרת הטקסטואלית היהודית, ובפרט כאשר שפת הדיבור והכתיבה של יהודים ברחבי העולם אינה עברית, שהיא מעצם טיבה וטבעה ממשיכה את הרציפות הטקסטואלית היהודית.

כאשר אין מחויבות לדת ולטקסטים הקנוניים וכאשר שפת הדיבור והכתיבה אינה עברית, אני מסופק – עוד תכונה יהודית קלסית – אם הרציפות הטקסטואלית עדיין מובטחת, או שאחריתה של היהדות או העברית תהיה כמו העם האשורי או השפה האכדית, והן תתקיימנה רק באוניברסיטאות תחת "היסטוריה" ולא כתרבות חיה ונושמת. קיום רציפות יהודית-חילונית טקסטואלית אפשרי רק במדינת ישראל, מה שמחזיר אותנו לפתרון הישן (והטוב?) – לציונות.

יהודים ומילים, עמוס עוז ופניה עוז-זלצברגר, הוצאת כתר, 2014, 276 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן. כמה ביקורות קודמות"]

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.