האנשים שלא רואים ממעוף הכבישים העוקפים

לפני 30 שנה כתב דויד גרוסמן את הזמן הצהוב, וכיוון לשטחים. אבל הזמן הצהוב הזה חי ונושם, בקושי, גם בלב הארץ. בצפון, בדרום וגם בשולי המרכז. עם הכבישים העוקפים והאנשים הלכודים

Print Friendly

נולדתי מחוץ למרכז, רחוק מהמרכז, בעיר שאז הייתה עיירה זנוחה בצפון. כשאני נולדתי המדינה הייתה בת עשר. זה הכל. עולת ימים, עניית בטון, חשופת אספלט. שדותיה היו ירוקים, דרכיה מאובקות. לא שאני זוכר את שנות החמישים, אבל בהחלט יש לי תחושות וזכרונות מהמחצית הראשונה של שנות השישים. לא חוויתי עוני, אבל גם לא שפע. לא הייתה מכונית, לא הייתה טלוויזיה, לא היה חדר לכל ילד. אז חלקנו חדר, אחי ואני. לא היה חסר כלום, גם לא היה יותר מדי. מה שהיה היה בסדר; מה שלא היה, לא היה חסר. לא היו מותרות, לא יותר מדי נסיעות, היו מעט מאוד מסעדות. על חו"ל מי בכלל ידע אז. 

כביש עוקף קרית-אתא. ומה קורה בשוליו? (צילום: ויקיפדיה)

היו לנו קרובים בכל מיני מקומות, אף פעם לא בצנטרום. לא בעיר הגדולה, לא בלב תל-אביב, לא בצפונה. אפילו לא ברמת-גן. חיפה הייתה העיר הגדולה שלנו, הקריות והמפרץ היו הפריפריה של העיר הגדולה; הגלידה הנחשקת הייתה האמריקאית של תל חנן, הסטייקים היו של עינת, המסעדה הרומנית של המפרץ. כמה שאהבנו את הקבבים שלהם, רוויי השום. אוחחח.

היום, מאז שבגרתי, יותר מ-35 שנים, אני מתגורר במרכז. מדי פעם, לרגל שמחות ובעשרות השנים האחרונות בעיקר לרגל הלוויות ואזכרות, אני מגיע לעיר הולדתי. והיא בשלה: עומדת בדיוק באותו המקום ובאותה התנוחה שזכרתי מאז שקמתי ונסעתי ממנה. התחנה המרכזית ההיא, הגרעינים, הפלאפל, השדרה. בית הקברות.

בשנות הצבא שלי, סדיר ומילואים, הגעתי הרבה לדרום. קצת גם לצפון. איכשהו, כאשר המרכז התפתח, התרחב, פרח וצמח – הצפון, ובעיקר הדרום, נותרו בדיוק כמו שזכרתי אותם. עומדות במקום. מאובקות. משועממות. מפוהקות. כמעט זנוחות. ובעצם, לא כמעט. 

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים
במרכז המסחרי המאובק
התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה
כמו טורבו מאופק (…)

העיירה עושה את עצמה מתנמנמת
אותנו זה אפילו לא מצחיק
חוצים ברחבה בכמו חגיגיות סמויה
עוזבים לשמש שתעיק (…)

 (בצהריי יום / מאיר אריאל)

אז למה חזרתי פתאום למחוזות הילדות שלי? לזכרונות הדרכים של הנעורים? לכבישי הצבא? קודם כל, בשביל להיזכר באלה בעצמי. כי משם באתי. כי זה צרור הזכרונות שלי. כי זה מה שהיה אז. וגם כי השבוע – לגמרי במקרה – נקלעתי שוב לרצועה ההיא, שנמתחת מצפון לחיפה. הפעם האחרונה שבה נסעתי והסתובבתי בכבישים האלה,  בין עכו לנהריה, בין נהריה לראש הנקרה, בין נהריה לשלומי, ומשם למעלות-תרשיחא, סאסא, מעיליה, הייתה לפני הרבה שנים. הרבה מאוד שנים. הצ'ק פוסט היה הצ'ק פוסט הגדול, הצומת האימתני; הכביש היחידי היה כביש המפרץ. הדרך חצתה את המפעלים ואת אזורי התעשייה ואת הקריות ואת הקיבוצים שבמעלה הדרך, את עכו ונהריה. כביש אחד, שהוא בעצם המשכו השבור של הכביש היותר מוכר, כביש 2 – כביש החוף.

מפרץ חיפה. זיהום אוויר מזעזע, ריחות בלתי נסבלים. וכלום (צילום: ויקיפדיה)

הרבה דיברנו על הכבישים העוקפים שרישתו את השטחים הכבושים. ובכן, הכבישים העוקפים הגיעו גם לפנים הארץ. לארץ הישנה. כביש עוקף נשר ועוקף קריות ועוקף עכו-נהריה ועוקף עפולה ועוקף ראש פינה ועוקף צפת ועוקף קדרים. המדינה מזדקנת ונעקפת. וכולנו עוקפים ודוהרים ונהנים מהאספלט המהודק והגשרים המרשימים. רק לעקוף ולשכוח.

ובתוך המעקף, עמוק במעגל, נשארים האנשים. נדחסים והולכים. כביש המפרץ הפנימי נראה בדיוק כמו שהיה אז – ולמרות הכביש העוקף – הרבה יותר עמוס. וצפוף. וזיהום האוויר גרוע משהיה אי פעם. והריחות איומים. בין שולי חיפה, בין מה שהיה פעם הצ'ק פוסט ועד המקום הכי צפוני של נהריה (שזה כבר כמעט ראש הנקרה), רצף אחד פקוק ומייאש של מכוניות. ועשן. וזיהום. ודוחק.

הזמן צהוב. הפה יבש. העיניים צורבות. התנהלות, חסרת חדווה. רצף אינסופי של אנשים ומכוניות מאזור תעשייה אחד למשנהו; ממרכז קניות אימתני לקניון גרוטסקי, וחוזר חלילה. רצף אינסופי של תנועה. עשן. ריחות. זיהום אוויר שהורג, פשוטו כמשמעו. מיליון רמזורים. פקקים. עצבים. דחיפות. הכל דבוק. צמוד. עיר אחת נכנסת לשנייה שנכנסת לשלישית. רצף חם. מזיע. לח. מתיש.

לפני 30 שנה כתב דויד גרוסמן את הזמן הצהוב. הוא כיוון לשטחים, אבל בקלות אפשר להחיל את הזמן הצהוב הזה לתוך הארץ. ללב הארץ. צפון ודרום וגם שולי המרכז. עם הכבישים העוקפים והאנשים הלכודים.   

עיירה בדרום, יום שלישי בערב
פעמיים כי טוב במתנ"ס מתחתנים
הסמל, ניסים מלכה, חייל מילואים
ומאמי ביתם של השכנים

עננים של גשם ושל מלחמה
שטים מעל מפעל הטקסטיל הנטוש
לזוג הצעיר יש תקווה ויש אהבה
לכלה אין מקצוע ולחתן אין גרוש
לכלה אין מקצוע ולחתן אין גרוש

אני אמשיך במזנון תחנת הדלק
תמשיך עוד שנה במפעל, אחר כך נחשוב
הזמן לא דוחק, החיים לפנינו
ובערב שלישי נאמר פעמיים כי טוב, פעמיים כי טוב (…)

(עיירה בדרום / הלל מיטלפונקט – אופרת הרוק מאמי)

הכבישים המהירים הם העיקר. אבל מה מגלים ברגע שיורדים מהם? (צילום: ויקיפדיה)


דרומה וצפונה, וגם מזרחה, מקומות עמוסי בני אדם – שנראים נטושים. קהילות שלמות שלא ידעו שהן כאלה, שפשוט ננטשו שם. אם ערי הפריפריה של המרכז הם ערי השינה של תל-אביב, צריך הרבה דמיון בשביל להמציא כינוי שיהלום את יחס המדינה לערים שהן הפריפריה של הפריפריה. צפון ודרום וגם מזרח. יהודים וערבים, מי יותר ומי הרבה פחות. לאורך הדרכים אי אפשר לברוח ממראות העזובה, ההזנחה. אזורי תעשייה שלמים נטושים. מבנים מתפוררים. הכבישים העוקפים, הכבישים הראשיים, הם חדשים ומודרניים – מטר מהם הכל צהוב. סדוק. שוקע.

מודי בר-און נסע לאורך כביש 90 ועשה סדרה מרתקת ומדכאת על ציר האורך המזרחי שננטש ונזנח. ובכן, כביש 90 לא הוא לא רק בבקעה ובערבה. כביש 90 הוא כל מה שלא התרכז והצטמק ונצמד למרכז המבעבע. כביש 90 הוא כל מה שהוא לא המרכז, הוא הזמן הצהוב של ישראל הישנה.

[related-posts title="מדבר אל הקיר - טורים קודמים"]

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה איכות הסביבה, חברה וסביבה, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, רווחה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על האנשים שלא רואים ממעוף הכבישים העוקפים

  1. מאת גידי‏:

    כבר נאמר שהמדינה נמצאת בין גדרה לחדרה,וזה כל כך נכון . הפקקים בבוקר ובערב מסמנים את הבעיה של עכו, נהרייה ,כרמיאל ושאר המושבים והכפרים.ההסבר פשוט ומייאש בבוקר יוצאים לעבודה בחיפה והאזור(פקקים) ובערב חוזרים(פקקים)שעות מבוזבזות בפקקים.רוצה לומר אין תעשייה ומקומות עבודה לתושבים לא בעכו ,נהריה וכרמיאל ובכלל המדינה עברה למקום אחר והתושבים חוזרים לערי השינה שלהם.זה הממשלות כולן וגם ראשי ערים כושלים שלא מבינים את הצורך של עיר חזקה בתעשייה . כמו שאמרת נכון ,הכבישים עוקפים כדי לא לראות את הבעיה.זיכרונות הילדות של טובי הם גם הזיכרונות שלי. "לזוג הצעיר יש תקווה ויש אהבה " וגם זה יעבור…