לנוכח האכזבה הגדולה מן הפוליטיקה בישראל נדמה לרבים בתוכנו כי אפשר למצוא לה תחליפים. שאפשר לעשות דברים בדרך אחרת. שאפשר גם בלעדיה. המחאה הציבורית שפקדה אותנו בקיץ 2011 היא אחת מהם. מנהיגות גואלת היא אפשרות נוספת. עלינו לדעת, שכל ניסיון לעקוף את הפוליטיקה ולהתעלם ממנה רק יגביר עוד יותר את ההפסדים העצומים הנגרמים לנו בגין מצבה העגום בדורנו.

עיתון "דה מרקר", בהנהגתו של מייסדו גיא רולניק, מוביל זה כעשור קמפיין מדהים נגד התופעות השליליות בחיינו הכלכליים, שיש להן השלכות קשות על יוקר המחיה, על הרחבת הפערים בחברה, על ירידת הפריון במשק, על הקושי היסודי לחולל תמורות בנושאים אלה וכדומה. במסגרת זו הוא מתייחס לתופעת הריכוזיות במשק, לטייקונים, למונופולים הציבוריים והפרטיים למיניהם, לוועדי העובדים הגדולים, ולשאר הקבוצות לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה הקיימות בתוכנו.

העבודה הנעשית על ידי העיתון היא יסודית, עמוקה ורחבת היקף. שום עיתון אחר בארץ איננו עושה כן מלבדו. מתוקף היותם כבולים בקשרי ההון-שלטון-עיתון ומחויבים לשיטה הקיימת, המתגמלת את שולחיהם על חשבון הציבור כולו, העיתונות בישראל איננה יכולה להרשות לעצמה לערער על המצב הקיים ולסטות ממנו. ובעצם היותה כזו היא פוגעת בשליחותה הדמוקרטית, היא שותפה מלאה לקבוצה השלטת כיום במדינה, ויחד עמה היא פועלת להנצחת המצב הקיים.

הדבר הבולט ביותר במציאות זו הוא המונופול על הדעת שיש לתקשורת. היא לא תאפשר למי שאיננו כלול ברשימות אנשי שלומנו למיניהן להביע דרכה את דעתו בפני הציבור הרחב. זו פריבילגיה השמורה אך ורק לה ולחברי הקבוצה השלטת. נסו ותיווכחו.

דבר נוסף שבולט בעיתונות בארץ, וזה כולל את כולה, היא הבורות הגדולה השוררת בקרבה בכל האמור למושג המכונה בשם פוליטיקה. המציאות הרעה המשתקפת לעין-כל מונעת מעמנו להתייחס אל הפוליטיקה כיסוד מאוד חשוב בחיינו הדמוקרטיים, ולהבין שהיא מקצוע שיש ללומדו ולהעמיק בחשיבה ובעיון והגות בו. כך קורה שכל הנכתב כיום בתקשורת על פוליטיקה איננו חורג מסיפורי מעשיות, מדברי רכילות וממלל פרשני דל ועלוב הנשען על רציונליזם של חובבנים.

גיא רולניק במאמריו מסרב בכל תוקף להכיר במעמדה החשוב של הפוליטיקה בחיינו ובצורך להתייחס אליה באופן מקצועי, בדיוק כפי שאנו עושים בכל תחום אחר, וכפי שהוא ועיתונו מתייחסים לשאלות הכלכליות בחיינו. הוא מתכחש אליה ולא מכיר ביכולתה לפתור בעיות. ביתרו את הפוליטיקה אימץ רולניק את המחאה הציבורית כעיקר הדוחף כיום לשינויים במדינה. בכל מאמריו כמעט הוא מזכיר את המחאה ומראה עד כמה היא השפיעה לטובה והזיזה מאובנים בתוכנו.

אכן, המחאה הציבורית היה לה אימפקט חשוב, אך מנגד הייתה בה גם החמצה עצומה. היא לא תפסה את השור בקרניו. באופן טבעי היא התמקדה בנושאי יוקר המחיה וצדק חברתי ונמנעה מלעסוק בשאלות היסוד והאמת שלנו, והן: דרכי התנהלותן הכושלות של מערכותינו הציבוריות. פרויקט לאומי שכזה איננו יכול להתגשם דרך יציאת המונים לרחובות. כאן נדרש מופע של מורכבות רבה, תעוזת הרוח וחשיבת עומק שמחאה ציבורית איננה הבמה שלו.

הפגנות ומחאות המונים, כמו גם שביתות ומעורבות ישירה של הציבור בחיינו, הן חלק לגיטימי של החיים הדמוקרטיים, וטוב שכך. אך בשום פנים הן אינן מהוות תחליף לפוליטיקה איכותית וראויה לשמה. יותר מכך, פוליטיקה רעה רק מגבירה את הצורך לצאת לרחוב, דבר שאיננו בהכרח מניב תמיד תוצאות טובות.

במקום שנחפש תחליפים לפוליטיקה ונמציא במקומה פטנטים אחרים, מוטב שנשקוד על החלת תהליכים לטיובה ולהחזרתה למרכז הבמה של חיינו הדמוקרטיים במדינה. ללא מערכת פוליטית איכותית וראויה לשמה, כל דבר טוב שנחלום עליו יתנפץ אל שובר הגלים של המערכת הרעה והכושלת הזו. הפרוזדור להצלחה חייב לעבור דרך הפוליטיקה. כל ניסיון לעקוף אותה ינחיל לנו רק אכזבות. אין תחליף למערכת פוליטית טובה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]