Skip to content

מה שהווטסאפ שכח, הטלוויזיה הישראלית עוד לא למדה

האם תפקידה של הטלוויזיה לאחד את העם ולהיות ממלכתית, או להשמיע ביקורת ולחשוף את כל המידע שנמצא ברשותה? האם החשיבה צריכה להישאר במסגרת הקונצנזוס או שיש להתאימה למתפרסם ברשתות החברתיות? אביבה רוזן על ההתנהלות של הערוצים במהלך הדרמה של חטיפת הנערים
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

מדינה שלמה מזועזעת, כועסת, דומעת, כאילו מאוחדת בתוך האבל. אבל לא ממש. בערוץ 2 הביאו כבר במהלך הלוויות פרשנים בעלי עמדות מנוגדות, אנשי ימין דורשי נקם ופעולות צבאיות מסיביות ולעומתם פרשנים שמנסים להסביר כי הפעולות המסיביות הללו יכולות רק לסבך אותנו שוב בבוץ של חילופי טילים ומבצעים מיותרים. שכבר התחילו למעשה.

הכיסוי התקשורתי של הטלוויזיה על ערוציה השונים, ערוץ 2, ערוץ 10 והערוץ הראשון, היה ממלכתי כרגיל. במשך שבועיים וחצי קיבלנו כמויות גדושות של מלל שאינו חורג מהמסגרת הנורמטיבית, ואינו ביקורתי. רק ברגע שאחרי, חל הפיצול. נשמעים קולות קיצוניים לכל מיני כיוונים. 

נוהל פיגועים

במקרי פיגועים וחטיפות נכנסת הטלוויזיה לנוהל חירום ממלכתי. בשעות הראשונות היא משמשת הכלי שמבשר לעם על המתרחש, ומתייחסת לתפקידה זה, כמובן, ברצינות רבה. נראה כי כל כלי התקשורת האלקטרוניים מיישרים קו, ממטירים מידע מסונן ושומרים על סטטוס קוו בעודם, כביכול, מתחרים ביניהם.

כולם כבר ידעו? שלוש האימהות בעצרת בכיכר רבין. צילום: דן בר דב

מי שכיכב על מסך הטלוויזיה שלנו במשך השבועיים וחצי הללו, היו, לצד פרשני המחמד שיש לכל ערוץ, גם קרובים ומקורבים. למדנו להכיר ולאהוב את הסבים והדודים של הנערים החטופים, להקשיב לבקשותיהם להתפלל עבור הנערים וגם להאזין לסנגוריה שלימדו לפיה אי אפשר למנוע עלייה על טרמפים, ושזה לא יותר בעייתי מאוטובוסים מתפוצצים. המשפחות, על הליכותיהן המיוחדות, נכנסו ללב העם והפכו את האירוע, בתיווך מסור של התקשורת, לאירוע אישי ומשפחתי של כולנו.

מה קורה בווטסאפ

בתחילת השבוע אפשר היה להיווכח כיצד הטלוויזיה הישראלית מפזרת רמזים, שהיו כבר ברורים וידועים לאלה מאיתנו שחשופים לפייסבוק ו/או לווטסאפ ו/או לערוצי תקשורת זרים (כלומר כולנו), שהנערים כבר אינם בחיים. וכך, בעוד כל העולם יודע זאת, ערוצי הטלוויזיה הישראליים המשיכו להיות מצונזרים, אך לפי הרמזים העבים כבר ניתן היה להבין  מה טיב הדרמה. הגיע הזמן שקברניטי ספינתנו המדינית והתקשורתית יפנימו, שכבר אין טעם בכך שערוצי התקשורת שלנו יוכפפו לצנזורה אנכרוניסטית.

קבוצות הווטסאפ היו גם אלה שהביאו לנו בסופו של דבר את הקלטת עם לחישתו של גלעד שאער, שמודיע למוקד המשטרה על החטיפה. בערוץ 2 הושמעה ההקלטה כפי שהופיעה בווטסאפ, ואילו בערוץ 10 הסביר הפרשן הצבאי אלון בן דוד שוב ושוב, כי מוקדן המשטרה לא שמע את הלחישה, שהוגברה או נשתלה באופן מלאכותי. בן דוד גם פרש לנו את מה שיכולנו, אולי, להבין בעצמנו, כי החטופים נורו, כפי הנראה, בגלל שיחת הטלפון הזאת. החוטפים נלחצו וירו, בניגוד למטרתם המקורית, לחטוף את הנערים, לעורר סנסציה ולדרוש עבורם כופר כפי שהתקבל עבור גלעד שליט.

לא יודעים, אבל מדברים בלי סוף

במהלך התגלגלות האירוע, שנמשך שבועיים  וחצי, אפשר היה להבחין בדברים הבאים, שהיו משותפים לכל ערוצי הטלוויזיה: בשעות הראשונות לא ידענו כמעט כלום, אך הערוצים היו פתוחים ושידרו כל הזמן חוסר מידע. זהו נוהל שמשותף לכל אירוע ביטחוני במדינתנו. לא יודעים כלום, אך מדברים בלי סוף.

אנשים רוצים לדעת, הם יושבים מול הטלוויזיה, גומעים בשקיקה כל מילה, ואז רואים שוב ושוב ושוב את אותו סרט ואת אותה כתבה ועוד כמה משפטים ששחרר  מישהו. הדבר הדרמטי ביותר שידענו ביממה הראשונה היה כי אחד החטופים התקשר למשטרה ואמר: נחטפתי. הטלוויזיה הפכה את האירוע הזה למטעם ענק, כיוון שפשוט לא היה לה שום דבר אחר לעסוק בו, והמשטרה, בצדק או לא, נצלבה בלי הפסקה.

במשך שבועיים וחצי העבירו ערוצי התקשורת הישראלית מסרים ממלכתיים בעיקרם. המשכיל בעת ההיא יידום. ביקורת יוק. לפחות בטלוויזיה, היו מעט מאוד קולות ביקורתיים שניסו להצביע על כך שדרך הפעולה לא נכונה ולא תורמת דבר, ויכולה, לכל היותר, לגרום להסלמה ואולי לאינתיפאדה חדשה או להוביל לממטרי טילים חדשים משני הצדדים. יש משהו בתקופות הללו, שמחזיר את הטלוויזיה הישראלית לארשת ממלכתית. לטעמי, ממלכתית מדי, חסרת ביקורת אמיתית וקצת חסרת חוט שדרה.

הרגע שאחרי

מהדורות החדשות כבר עוסקות, מיד לאחר הלוויה, במחירים. מדינת ישראל נכנסת לעזה, החמאס לא נותר חייב וממטיר את הטילים שבהם הספיק להתחמש מחדש, ההיבריס ממשיך לעבוד, ושוב אנחנו נכנסים לאותה סחרחורת ממנה אך יצאנו.

האירוע ממשיך להתגלגל, ותוצאותיו, אם ימשיכו בקו הישן והמוכר לעייפה, יעלו בשיבוש חייהם ובמותם של רבים משני הצדדים. כל זה במקום לעשות צעדים לחיזוק הנהלים שיסייעו במניעת חטיפות. הבלגה מתוך חשיבה לטווח ארוך? לא בבית ספרנו.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן