יצאנו בבוקר לעבודה. ארז (נווט וסייר שטח), טלי (תחקירנית), נירה ובלונדי (צלמות) ואני. אחרי שנים של עבודת שטח הכל כמעט צפוי. אני יכול לומר לכם היכן תתייצב מצלמת הווידאו, היכן יתרכזו צלמי הסטיל ואיפה יעמדו כתבי השטח. אז הלכנו למקומות אחרים, בעקבות חיילי המילואים והסדיר. עמוק בשטח. בלי תזמונים של דובר צה"ל ובלי עמדות צילום משופצרות. הדרום עמוס בתקשורת. נקודות הכיסוי שלהם ידועות: שדרות, אשקלון, צמתים. כולם באותו אוהל סיירים מטאפורי. ויתרנו. גם על היירוט של הכיפה. באשקלון נפלה רקטה וכל העולם ואשתו טס לשם. ויתרנו.

08:45

אנו נעים לכיוון שדרות. אזעקה מפלחת את האוויר. יורדים בזריזות לצדי תחנת דלק ומוצאים מיגון בפעמונית (קוביית בטון דמוית פעמון). החלל הזעיר דחוס בחיילים ואזרחים. ארז מביט בנוכחים ומבין שאם הוא נכנס פנימה, כולם ייפלטו החוצה. הוא מציע לטלי  להשתוחח בחוץ. טלי מודיעה לו שהיא תשתוחח רק עם כיסא נוח ושמשייה. המתח נשבר והחיילים בפעמונית צוחקים. עוברות שלוש שניות והיירוט מתבצע מעלינו. כנראה בכיוון אשקלון.

09:00

מצאנו עמדת צפייה במצפה נבי מרעי שמול בית חנון ובית להיא. שקט כאן. שני חיילים ניגשים ומציגים לפנינו צו אלוף שמכריז על השטח כשטח צבאי סגור. "אתמול הגיעו מדובר צה"ל ולא נתנו להם להיכנס", מסביר לי החייל האדיב. רכב של סוכנות זרה מגיע בעקבותנו. הוא מקבל הסבר דומה וחוזר על עקבותיו. גם אני מסובב את הרכב וחוזר. חמישים מטר משם, שביל עפר צדדי. נכנסים אליו ומגיעים למצפה מצדו הצפון-מזרחי. ריצה קלה ואנו מטפסים על מדרגות הברזל. בית להיא, בית חנון וג'באלייה פרושות לפנינו. אנחנו נעצרים בגרם מדרגות הקומה השנייה ומתכופפים. בכל זאת, אנו חשופים לכול צלף שיתחשק לו. אבל אלוהים שומע לתפילות צלמים עקשנים. בתוך שתי דקות, כלי טיס של חיל האוויר תוקף ואנו מצליחים לצלם את שתי פטריות התקיפה. מתווכחים בינינו עם זו תקיפת נקודת טרור או "הקש בגג". תמרות  העשן מעידות על שתי תקיפות בבית חנון. בשלב הזה החיילים שהבחינו בנו מגיעים אלינו ומבקשים שוב שנעזוב את השטח. עזבנו.

09:35

הגישה חסומה מכל הכיוונים, למעט מקומות מוסדרים שבהם שורצות רשתות טלוויזיה, צלמים וכתבים. ובכל זאת, מצאנו שביל עפר עוקף חסימות. נכנסו ואנו נעים בקרוב לציר הגבול ממש מאחורי נחל עוז לכיוון מעבר קרני (לשעבר). מימיננו בית להיא, בית חנון, ג'באלייה. מגיעים למקשת אבטיחים. נירה חייבת לטעום. ארז קופץ ומביא לה "אחד בינוני על הכיפק". ממשיכים. מאה מטר מימיננו עומד "אכזרי" (נושא גייסות) בצמוד לטנק מרכבה. תל עפר חוצץ ביניהם לעזתים. המט"ק יורד לעברנו: חברים, השתגעתם, מסוכן. עוד הוא מדבר, וכ-700 מטר מאיתנו, מתוך הרצועה, מתרומם לאוויר קסאם בשריקה חדה. הכיוון שדרות. "צבע אדום" מוכרז בעיר. המט"ק חוזר לטנק ואנו ממשיכים.

10:25

מגיעים לאגד מילואים של התותחנים. מילואימניקים זה לא סדיר. לא לחוצים. לא רחוק מהם נפל פצמ"ר במה שמכונה "שטח פתוח". חבלנים כבר לקחו את השרידים, אבל השדה עדיין עשן וכמה גזעי עצים עדיין בוערים. מצלמים. בועז, אחד התותחנים, הגיע מתל-אביב. רק אתמול שכר דירה ב-5,000 שקל לחודש. "צריך לעבוד ואני פה", הוא אומר. המלחמה הזו לא באה לו טוב. לכולם. חברו, רס"ר וסילי, לא אוהב תקשורת. "אתם כולכם צריכים לסתום את הפה", הוא זועף. "להפסיק להעביר מידע לאויב". הבטחנו לו שאנחנו לא.

11:00

יוצאים מהשטח ומגיעים מאחור לנקודת המשטרה הצבאית שעוצרת רכבים מלהיכנס לשטח. הם עוצרים את אלה שמבקשים להיכנס – מתעסקים עם אלה שרוצים לצאת. אז יצאנו.

11:30

נוסעים לשדרות. מחפשים כיפת ברזל. שדרות חמה רצח, 36 מעלות בצל. "הו, הה, כל העניין הוא לשתות משהו  קר בלב מדבר", אני נזכר בשיר של מאיר אריאל (ודייויד ברוזה). עוצרים במרכז המסחרי לקנות מים קרים. כתבי הטלוויזיה שם. מקום נוח לחכות, להצטלם, לתת סטנד אפ מול המצלמה ולשתות משהו קר. נסענו. מחפשים את המטמון: כיפת הברזל. עצרנו ליד תושב ושאלנו. "מה הבעיה?" הוא עונה סעו לשם ומשם לשם ותגיעו. שכשהגענו, לא היה צלם אחד לרפואה ליד הסוללה. הם כבר צילמו מיליון תמונות והלכו לשתות. נסענו משם.

 12:15

הגענו לפלס"ר שריון קטן.  סדירניקים. "חברה, אסור לכם להיות כאן", הם מבשרים. "יודעים", אנחנו עונים ויורדים מהרכב. הם מחכים ל"נוע, נוע", ליישם בעזה את מה שתרגלו. בינתיים משפצרים ציודים ומכינים קפה על גזייה. אזעקה עולה באוויר וכולנו רצים להסתופף תחת אחד הכלים הכבדים. מחכים ושתי נפילות קרובות לגבול מפוקקות את האוזניים. "פצמ"רים", אומר ארז. "חברים אני מבקש שתעזבו", אומר לנו סגן צעיר. ויתרנו לו על הקפה ונסענו.

13:00

הבטן מקרקרת. נוסעים לאכול משהו בקיבוץ.

 
14:00

עכשיו לנתיבות. חשבנו לשוחח עם תושבים. אבל בשעה כזו חמה, ועוד ביום שישי, רחובות העיר ריקים מאדם. לא רחוק משם, בפאת חורשה קטנה, פגשנו שריונרים. סדיר ומילואים. רכב תובלה  מפרק עגלת זחל חילוץ לטנקים. כאשר טנק נפגע, מעמיסים אותו על עגלת שרשראות כזו ומחלצים אותו לאחור. הזחל על עגלת סוס התובלה. רס"ר החימוש האחראי על הבלגן חוכך בדעתו איך למשוך את הזחל למטה. טנק מרכבה נרתם בשרשראות אל הזחל. "שמע", אני אומר לו, "אם אתה מושך את הזחל למטה, הוא יורד בלי ברקסים ועף על הטנק". "נמשוך מרחוק", הוא עונה. נהג המשאית, אזרח, אומר לו: "העיתונאי צודק", צריך להיזהר. הוא בשלו.

הטנק מניע ובסימון הרס"ר מתחיל למשוך בזהירות את הזחל הענק. זה מתחיל להתגלגל אל זרועות הרמפה שנוטות אל הקרקע. ואז זה קורה, הוא מתגלגל על זחליו למטה ועף אל הטנק. "תן גז", זועק הרס"ר, והנהג מבין ובורח קדימה. הזחל מתגלגל ונעצר 30 ס"מ מהטנק. אזעקה. אני סופר כעשר רקטות ועוד כמה פצצות מרגמה שמגיעות מהרצועה. כיפת ברזל מיירטת. ה"בומים" של הפצמ"רים קרוב. בלונדי ונירה מצלמות ואנחנו מתכוננים לזוז. כבאית משדרות מגיעה אלינו. אני מסמן לה לעצור ושואל לאן. "שריפה על הגבול", עונה לי לוחם האש שליד הנהג. הם נוסעים לכבות ואנחנו נוסעים הלאה. 

15:00

השטח שקט יחסית ואנחנו מגיעים לחבר'ה של גולני. "אחי", הם אומרים לי, "מה יהיה? מתי נכנסים?". "הלוואי שתתחרדנו בשטח ותחזרו הביתה בשלום", אני עונה להם, וחושב: כאלה צעירים. מי צריך שיסתכנו? הם מחייכים בביטול ועונים לי: "ניכנס. ננקה. נעבוד כמו שצריך ואז נחזור. זה גולני אחי".

עוד מעט ארבע והשטח שקט. החמאסניקים מתכוננים לסעודת שבירת צום יום הרמדאן. אז חזרנו לקיבוץ לשתות משהו קר. נצא שוב עם חשיכה. בקיבוץ החיים שלווים. מעת לעת מרעידות הפצצות את האוויר. "אנחנו חיים את זה כבר 15 שנה",  מסביר  לי ארז. "זה מזמן 'רעש לבן' בשבילנו. רק שיש הפסקה לכמה חודשים והשקט חוזר לאיזור, מתרגלים גם אליו ומהר – ואז שוב הבומים חוזרים.  וחוזר חלילה".

ברדיו הודיעו שראש הממשלה עדיין לא החליט. הקבינט הביטחוני אישר למעשה לו ולשר הביטחון להפעיל את הכוחות באישור סבב טלפוני. ליברמן רוצה לכבוש. בנט רוצה לנקות ולצאת. יעלון הוא המבוגר האחראי. חושב על היום שאחרי. בעולם מעבירים לנתניהו מסר שכול עוד מדובר על תקיפות מן האוויר, יש לו אור ירוק. מהלך קרקעי לא יעבור בשקט. בינתיים הסדירניקים והמילואימניקים מתכוננים. גם אנחנו.