[rating=3]

דומה שאין דרך נאה יותר לחתום את עונת הקונצרטים של הפילהרמונית מאשר ביצוע "העטלף", האופרטה רבת החן הווינאי הקצפתי והנעימות הקליטות האהובות של הוואלסים, שאותם הלחין יוהן שטראוס הבן. ואם בלהיט אנו עוסקים, הרי שגיבור הערב היה המנצח האהוב זובין מהטה, שכיכב בקדימון יפה לעונה הבאה, העניק הרבה חיבה וכבוד לנגני התזמורת הפורשים, שמנגנים כבר 25 שנים בתזמורת, וכן, ניצח על האופרטה ללא פרטיטורה. דומה שהמוזיקה של שטראוס זורמת בעורקיו של מהטה, שבילה את נעוריו בווינה בה החל את דרכו ולימודיו.

את הערב, שהתקיים אמש (ראשון) בהיכל התרבות בתל-אביב,  פתח זובין מהטה בדקת דומיה וקימה לזכרו של ידיד ישראל שהלך לעולמו – המנצח הנודע לורין מאזל. הפילהרמונית ניגנה את הסרנדה בסול של באך לזכרו.

"העטלף" היא בעצם אופרטה שכתובה בסגנון המלחין הצרפתי אופנבאך לליברית סבוך של קרל הפנר ורישה ז'נה, עיבוד לעלילה שכתבו אנרי מייק ולודוביק הלוי (מחברי הליברית של "כרמן"). האופרטה הווינאית המסמלת את ימי הבסבורג העליזים נסבה על סיפורי בגידות, תככים ומזימות, ושיאה – נשף תחפושות שאליו מגיעים הכול בזהויות בדויות.

עיקרה של האופרטה – נקמה של פאלקה בברון אייזנשטיין, שהשאיר אותו בעבר שיכור בבגדי עטלף בכיכר השוק. בדרך בוגדים כולם בכולם ומנסים "לסדר" איש את רעהו כמיטב המסורת. הברון אייזנשטיין מספר לאשתו שהוא הולך לכלא, כשבעצם הוא יוצא לכלא  בחליפת ערב הדורה משום שהוא מתכנן  ללכת למסיבה; רעייתו נרגעת רק למשמע סרנדה של מאהבה – המורה לזמרה. בסופו של דבר נאלץ המאהב אלפרד ללכת לכלא תחת בעלה משום שהוא נתפס בביתה בחלוקו של בעלה ע"י מנהל הכלא.

תקצר היריעה מלהמשיך בפירוט הפטפוט – זובין מהטה אחז במושכות והפתיחה התזמורתית הייתה ריתמית ומיד אחר-כך גלשה להאטה מוגזמת. הוואלס הפותח היה קצת כבד ולא "קפיצי" דיו. הירידה לפיאנו פתאומי הייתה נהדרת. אבל אז פצח המנחה צביקה הדר בבדיחות קרש על שמו של המנצח זובין, שהוא "כבוד" בהודית, פלוס צילום "סלפי" נלעג ומיותר עם המנצח וגם צמצום שטראוס המלחין לנציג "מילקי" של תנובה. לא זו בלבד שהנחייתו של הדר האטה את מהלך האופרטה, היא הפכה אותה מלקט פיקנטריות מתובל ועליז ליצירה ארוכה וטרחנית. תזמורת משובחת כמו הפילהרמונית לא זקוקה ל"קביים" ול"מתורגמנים" נוסח צביקה הדר.

אשר לביצוע המוזיקלי – הסופרן חן רייס בתפקיד אדלה המשרתת החלה בקול מאנפף, שהפך עד מהרה מקול קטן לסופרן צווחני ומשבר זכוכיות. "לו היו לי כנפיים… מדוע הטבע עשה אותי משרתת"… , ביכתה את מר גורלה. רק במערכה השנייה התחמם קולה וניתן היה להתענג על יפי שירתה הזוהרת ועל כישרון משחקה הדרמטי.

אנה סמואל בתפקיד רוזלינדה הייתה כובשת ביופייה בשמלתה האדומה, אך קולה האופראי האדיר מתאים לגילום תפקיד טראגי נוסח טטיאנה ב"יבגניי אונייגין" ולא לשירת אופרטה קלילה של שטראוס. המבטא הרוסי בלט בשירת הטקסט הגרמני ובעיקר עוצמת קולה, שהאולם צר מהכילו. רק התוף הצבאי עלה בעוצמתו על שירתה.

מי שהיה נפלא כצפוי הוא הבריטון בועז דניאל בתפקיד ד"ר פלקה, המסית את ידידו הברון לדחות את כניסתו לכלא כדי להשתתף בנשף, ובמערכה השנייה חורש מזימות עם הרוזן אורלופסקי – זמרת המצו הנהדרת סטלה גרגוריאן – כיצד להתנקם בברון. כמה חבל שתפקידו היה כה קטן.

הטנור הגרמני סטפן ריגמר בתפקיד הברון אייזנשטיין התחמם במערכה השנייה ושר במוזיקאליות מרשימה. ככלל, רגעי השיא באופרטה היו בשירת ההרכבים שבהם בלט האיזון המופתי בין קולות הסולנים, ובשירת המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני בהדרכת רונן ברשבסקי.

למגינת הלב "העטלף" היה ביצוע תזמורתי רועם וחסר חן לפנינה וינאית קלילה.