רק עכשיו אני תופש איזה מנוול היה וינסטון צ'רצ'יל.

במשך חמש שנים הוא החזיק את תושבי לונדון תחת אש בלתי פוסקת של מטוסים וטילים גרמניים. הוא השתמש בתושבי לונדון כבמגן חי, כדי להמשיך במלחמתו המטורפת. בשעה שתושבי העיר היו חשופים לפצצות ולטילים, בלי "כיפת ברזל", הוא עצמו התחבא במחילות מתחת לבניין ברחוב דאונינג 10.

הוא החזיק את כל תושבי בריטניה כבני ערובה. כאשר מנהיג גרמניה הציע לו בשנת 1940 הצעת שלום, הוא דחה אותה, מתוך מניעים אידיאולוגיים מטורפים, וכך גזר על בני עמו ייסורים שלא יתוארו.

מפעם לפעם הוא יצא מן המחילה שבה הסתתר, הצטלם ליד ההריסות וחזר למקום הבטוח. אבל לתושבים אמר: "בדורות הבאים יגידו שזאת הייתה שעתכם היפה ביותר!"

לחיל האוויר הגרמני לא היתה ברירה אלא להמשיך בהפצצת העיר. הוא התכוון, לדברי מפקדיו, להפציץ רק מטרות צבאיות מובהקות, כגון הבתים הפרטיים של החיילים הבריטים, שבהם נערכו ישיבות וניתנו פקודות.

חיל האוויר הגרמני קרא לתושבי לונדון לעזוב את העיר, ורבים מהילדים אכן פונו. אך רוב התושבים נענו לקריאתו של צ'רצ'יל ונשארו, וכך נהפכו ל"קורבנות סביבתיים".

תקוות הפיקוד הגרמני, כי אובדן בתיהם והריגת משפחותיהם של תושבי לונדון יביאו אותם לכך שיסלקו את צ'רצ'יל וחבריו מחרחרי המלחמה, התבדתה כליל. תושבי לונדון הפרימיטיבים, ששנאתם לגרמניה גברה על כל שיקולי ההיגיון, נענו באופן פרוורטי לכל ההוראות של צ'רצ'יל הפחדן. הערצתם התחזקה מיום ליום, ובמהלך המלחמה הוא נהפך כמעט לאליל.

פסל בדמותו עומד גם היום לפני בניין הפרלמנט בלונדון.

כעבור ארבע שנים התהפכו היוצרות. חילות האוויר של בריטניה וארצות הברית הפציצו את ערי גרמניה והרסו אותן עד היסוד. אבן לא נותרה על אבן, בנייני פאר ואוצרות תרבות הושמדו, אזרחים "לא מעורבים" רוסקו, נשרפו חיים ואף נעלמו כליל. העיר דרזדן, מן היפות בגרמניה, הושמדה כולה תוך כמה שעות ב"סערת אש".

המטרה המוצהרת היתה להשמיד את תעשיית המלחמה הגרמנית, אך דווקא זו לא נפגעה. המטרה האמיתית היתה להטיל אימה בלתי נשלטת על האוכלוסייה האזרחית, כדי לגרום לה לסלק את מנהיגיה ולהיכנע.

זה לא קרה. המרד היחידי נגד היטלר בוצע דווקא על ידי הקצינים הבכירים (ונכשל). האוכלוסייה האזרחית לא התקוממה, אלא להיפך. באחד מנאומיו נגד "טייסי הטרור" קרא גבלס: "הם יכולים להשמיד את רכושנו, אבל לא לשבור את רוחנו!"

גרמניה לא נכנעה עד הרגע האחרון ממש. מיליוני הטונות של פצצות לא הועילו. הם רק חיזקו את מורל התושבים ואת נאמנותם למנהיגיהם.

התפרסם בעיתון "הארץ" ב-16.07.2014

[related-posts title="מאמרים קודמים של אורי אבנרי:"]