Skip to content

כמה מילים בטרם נתייחד עם התמונות והשמות

הגישה הרואה בחללי הצבא כמי שבעצם עשו את המצופה והמוטל עליהם, מקובלת לא רק בארה"ב אלא גם במרבית מדינות העולם. לא כך בישראל. אצלנו מתקיימת תופעה שאין לה אח ורע בעולם כולו. בה בעת ועם כל הקושי בדבר, על הציבור להבין ולהפנים היטב, שבמבצע מסוגו של "צוק איתן" ובהיקף הכוחות העצום שבו - אי אפשר […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

בדחילו ורחימו ובכל הזהירות הראויה, אני מבקש לגעת בנושא רגיש מאין כמותו, שיעסיק לצערנו את מרבית הציבור בימים הבאים, ויקבע בהתאם את מצב הרוח הלאומי, אולם קודם שנעשה זאת נרחיק אל המעצמה החזקה בעולם.

כמעט 4,500 חיילים אמריקנים מצאו את מותם בעיראק ועוד כמחצית ממספר זה מצאו את מותם עד כה על אדמת אפגניסטן במלחמת "החירות המתמשכת", שם שבישראל היה משמש בוודאי חומר גלם משובח לציניקנים. הציבור האמריקני רוחש כבוד רב לחלליו ורואה בהם כמי שנשלחו להגן על האומה, גם אם אלו נפלו בחזיתות המצויות מעברו האחר של הגלובוס. לתפיסתם, אותם חיילים אומנו, צוידו, ויועדו ללחימה, ועם כל הצער שבדבר, זה אך מובן שכשנלחמים נופלים גם חללים.

בניגוד לעמדה או תפיסת חיים זו, אם וכאשר אזרחים אמריקנים, גם אם בודדים, משלמים בחייהם, למשל בעת פיגוע טרור, הדבר גורם ומייד לזעזוע קשה והופך לאירוע לאומי. כך בדיוק אירע בפיגוע מרתון בוסטון (15.4.2013), שבו קיפחו את חייהם שלושה אזרחים. תהיה זו כמובן טעות  להשוות בין דם לדם, אך עובדה היא שבארה"ב מקפחים מדי יום את חייהם כ-100 אזרחים בתאונות דרכים.

צנחנים לפני פעולה ברצועה (צילום: גדי ימפל, דו"צ)
צנחנים לפני פעולה ברצועה (צילום: גדי ימפל, דו"צ)

אותה גישה הרואה בחללי הצבא כמי שבעצם עשו את המצופה והמוטל עליהם, מקובלת לא רק בארה"ב אלא גם במרבית מדינות העולם. לא כך בישראל. אצלנו מתקיימת תופעה שאין לה אח ורע בעולם כולו, מן היפוך יוצרות שכזה. דווקא היפגעות אזרחים בפעולות חבלניות או בלחימה מתקבלות אצלנו כמעט בהשלמה, כאילו המדובר בגזרה משמים. לשיאם הגיעו הדברים באותן שנתיים הארורות (2002/3), שבהן נהרגו 365 אזרחים, כולל נשים וטף, בפיגועי תופת נוראיים.

מצד אחר, כשחייל צה"ל נופל בקרב, הוא הופך מיד למעין בן של כל אחד מאיתנו, והמדינה כולה עוצרת את נשימתה ושוקעת ביגון עמוק. מסיבה זו בדיוק הפך הפקטור של מספר החללים הצפוי בכל פעולה צבאית שהיא, למרכיב העיקרי שלפיו מאושרת או נשללת היציאה לאותה פעולה. אינני יכול או רשאי לגנות מצב זה. אינני יודע האם נחקרה אי פעם בעבר תופעה ייחודית זו, שמציבה אותנו ללא ספק כאחרים וכשונים. האם זו השפעתה של אותה "אימא היהודיה" מיתולוגית, המקננת למעשה בכל אחד מאיתנו, נשים וגברים כאחד? יתכן.

אין אסון כבד מזה הניחת על משפחה שבנה נפל בקרב, ובימים אלו ממש יתווספו לצערנו הרב משפחות נוספות למשפחת השכול בישראל. אינני יכול ואף אינני חפץ להציע לעצמנו לאמץ את הגישה הנקוטה בעולם כולו, למרות שבבחינה סטרילית ומנותקת מכל רגש שהוא, סביר שנמצא בה היגיון לא מועט. חרף זאת, מוטב לכולנו להמשיך ולהשתייך לעם שידיהם של מפקדיו ונבחריו ירעדו בטרם יחתמו על פקודת קרב, שתשלח את ילדינו אלי קרב. בה בעת ועם כל הקושי בדבר, על הציבור להבין ולהפנים היטב, שבמבצע מסוגו של "צוק איתן" ובהיקף הכוחות העצום שבו – אי אפשר לבצעו ללא אותו מחיר כבד מנשוא.

אשר על כן, בימים הבאים יידע הציבור בדרך הכל כך ייחודית לנו להתייחד עם זכר הנופלים, לחבק ולאמץ אל ליבו את אותן משפחות ביגונם. עם זאת ובה בעת עלינו להימנע בכל מאודנו מאותן תופעות ומחאות שקרעו בעבר את העם בעתות מלחמה, ולשיאן הגיעו הדברים בעת מלחמת לבנון הראשונה. גם אם יש הטוענים שמחאה ציבורית זו דווקא השיגה בזמנו את מטרתה והיא אשר החזירה בסופו של דבר את הבנים הביתה, הרי שאין שום דמיון או הקבלה בין אותה מלחמה מיותרת וחסרת תכלית שפרצה ב-1982 לזו הנוכחית שאין מובנת ומוצדקת ממנה.

לסיום אני מבקש לכתוב מספר מילים בדם לבי ובתחינה של ממש. לנוכח התופעות המכוערות שכבר נחשפנו להם במהלך השבוע שעבר, אנא עצרו וגלו התאפקות. כשילדינו נלחמים ונפגעים בהגנה על הבית, זו לא העת לאותם גילויי שנאה מבית, מימין ומשמאל כאחד, מה גם שהקולות והתמונות מגיעים ומתקבלים בקורת רוח רבה גם בבונקרים שמתחת לבית החולים שיפא בעזה. לכשישובו הבנים וגם תוצאות המבצע כבר יהיו נהירות לכולנו, או אז נוכל לעשות את מה שאנו כל כך מצטיינים בו, קרי לצאת ולומר בקול גדול את אשר על לבנו.   

הכותב הוא סופר ומרצה, סא"ל מיל' בחיל האוויר. מחבר רומנים צבאיים עתידיים

[related-posts title="מאמרים קודמים של דודי ירון:"]

7 Comments

  1. דן שמאש
    22 ביולי 2014 @ 23:28

    אני אח שכול לבחור שנפל בקרב בעזה לפני כ ארבעים שנה. עלי להגיד משהו לעם היושב בציון.
    בתום האבל של השלושים יום המקובלים , המשפחה נשארת לבד. משרד הבטחון והצבא חוטאים פעמיים , פעם בזה שעד היום לא נותנים לחיילים משכורת מינימום ובמיוחד לקרביים , בושה למדינה הזו שנוהג זה נמשך. הפוליטיקאים צבועים מאין כמוהם ומתעלמים מהבעיה עד שהיא לא נושכת אותם. זה הזמן לדרוש תיקון עוול זה. יכול להיות במקום מ.ע.מ. אפס שזה זריקת כסף שכביכול אין. דבר שני האחים השכולים משלמים מחיר עד יום מותם. מותר למדינה להעניק הטבות כלכליות. כפיצוי סמלי וגם עזרה אפקטיבית להתנהלות המשפחה.
    הרי בסך הכל אין הרבה כאלה ואנחנו לא באמת מוקירים אותם כעם. ההיפך מזה אפילו מתעלמים מקיומם.
    הנה המייל שלי [email protected]

  2. תופרת חלומות
    20 ביולי 2014 @ 23:02

    כתוב מצויין, אם זאת ההבדל בגישה למות החיילים היא הצבא עצמו. צבא ההגנה לישראל.
    כל שאר הצבאות בעולם הם צבאות של אנשים שבחרו בקריירה צבאית והתגייסו מתוך בחירה מלאה.
    אצלנו, אין זו בחירה בקריירה צבאית אלא חוק גיוס חובה.
    כל אם ואם, כל אבא ואב, כל ילד וילדה, היו או יהיו או ילדו חיילים עתידיים.
    ולכן- לכן ההבדל ביחס הבסיסי. החיילים בסדיר הם אנחנו, הם עברנו והם עתידנו. חיילי המילואים, הם אנחנו. כולנו. הם עם ישראל. אנחנו רוצים עם ישראל חי.

    זכותנו להתאבל על החיים שנקטעים, זכותנו להשמר לנפשותיהם.
    וזה המקום לבקש- שעמנו יחזור בחיים, לשלום ולחיים טובים, מהפעולה הצבאית/מלחמה החשובה הזו.

  3. משה חסדאי
    20 ביולי 2014 @ 10:47

    מאמר מצויין ונדיר ברגישותו וחכמתו. יישר כוח בגדול !!!

  4. שמואל נבו
    19 ביולי 2014 @ 23:45

    יהודי שמתפלל סדיר, אומר שלוש פעמים ביום "עלינו לשבח לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל-המונם……". תקרא לזה איך שתרצה. גזענות ? שיהיה. אבל אנחנו אחרים. אנחנו שונים. זה מה שנותן לנו את כוח השרידות. במה אנחנו שונים ? אוהו, בהרבה. באמונה, במחשבה, בחכמה ובהתנהגות. ובין היתר גם בכך שאנחנו מבכים את מתינו, בעוד הערבים צוהלים על הדם שנשפך. זאת גם הסיבה שבזכותה אנחנו ננצח, אחרי הכל. ועוד מלה על סובלנות. יש רגעים שבהם גם לסובלנות יש גבול. בשעה שבה נלחמים בנינו בארגוני רשע ערבים, להיקלע ל"הפגנה" בה נושאים שלטים "טייסים רוצחים" ?! "טבח עם" ?! אתה במיוחד מכיר לא מעט מה"רוצחים" האלה במטוסים. הדם פשוט רותח. אם אין שכל למשטרה המטומטמת שלנו לאסור על הפגנות (מכל סוג) בימים אלה, אין כל פלא שיש עימותים של הימנים (המוטרפים) מול הבוגדים שמשתפים פעולה על הערבים בישראל, עם הגיס החמישי, ואני לא אתפלא אם זה עוד יסלים למקרים חמורים יותר.

  5. חיים
    19 ביולי 2014 @ 21:13

    כתוב יפה, עם הרגישות המתבקשת, ועם תובנות אקטואליות ומעניינות. תודה.

  6. חיים
    19 ביולי 2014 @ 21:11

    עם הרגישות המתבקשת, ועם תובנות אקטואליות ומעניינות. תודה.

  7. אלי בר
    19 ביולי 2014 @ 20:17

    לדעתי מוקדם מדי לדון בזה , הפצעים עדין מדממים . הכאב הזה בלבנו ברגישות עצומה . ואגב לא ציינת שארה"ב איבדו 560.000 חילים במלחמת העולם השניהולא נשמעה אז בזמן "אמת" ועד היום כי הקריבו את טובי ביניהם לשווא

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן