הקיץ הגיע לסקוטלנד. שעות האור לאורך היממה מתארכות במהירות עד כדי חשכה סמלית חיוורת של כשעתיים באמצע הלילה. עצים שעד כה עמדו ערומים ורזים עד כדי אנורקסיה קלה החלו ללבוש בגדי עלים חדשים בשפע רב של גוונים ירוקים. פריחה צבעונית עשירה במגוון רחב של פרחים שונים החליפה את שדות הנרקיסים האין סופיים שאפיינו  את האביב. הסקוטים החביבים החליפו את בגדיהם לבגדי קיץ קצרים כבר ב-21 במארס, תאריך תחילת הקיץ למניינם (ללא שום קשר למזג האוויר). זאת, כמובן, לשמחתם המרובה של השחפים, שכן קל יותר לגבות מס (בעיקר מזון ושתייה) כשיש פחות בגדים לאזרחים הנוטים לאכול בפרהסיה כשהם מכונסים עמוק לתוך מעילם. גשם יורד בתדירות כמעט קבועה של כשעתיים ביום, מדי פעם מגיע ערפל לבן סמיך מאוד מהים הצפוני ומכסה את הארץ, השמש מראה את זיו פניה היוקד מדי פעם במשך היום, ולפעמים צונחות הטמפרטורות  בלילה לאזור הקיפאון. אכן, קיץ סקוטי חמים ונפלא.

בימים אלה, של זרעי קיץ הנישאים ברוח הצפונית, סוערות הרוחות עד מאוד בקרב האזרחים השונים של סקוטלנד. ההצבעה במשאל העם המתקרב על עצמאותה של סקוטלנד מתלהטת ומלהיטה את הרוחות בקרב הסקוטים המתונים מאוד בדרך כלל, כשלא מרגיזים אותם (וכשהם לא שותים). ברצוני להבהיר, שהכוונה ב'סוער ולוהט' היא בקנה מידה  בריטי, כמובן. שיתכן שתרבויות אחרות, כגון אלה הפזורות במזרח התיכון, יראו בדרך הסקוטית לדון בשאלות הרות גורל ועתיד דרך שקטה ומנומנמת עד כדי נירוונה, אך פה הוויכוח הנ"ל קשה עד מאוד, וניכרו אפילו ריבים קולניים בין האזרחים השונים (בעיקר בין העורבים, המצדדים באנגלים, כמובן, ובין השחפים, שרואים בסקוטלנד את מורשת אבותיהם המובטחת).

ההצבעה במשאל העם המתקרב צומצמה, אחרי ריבים סוערים (בקנה מידה בריטי) בין ראש ממשלת בריטניה וראש ממשלת סקוטלנד (ויש דבר כזה), לכדי שאלה אחת פשוטה: האם את/ה בעד הישארות המצב הקיים, כשסקוטלנד היא חלק מבריטניה, או האם את/ה בעד עצמאות וניהול סקוטלנד כמדינה נפרדת.

וכך, כחלק ממסע התעמולה הפוליטי הנמרץ והנלהב,  מדי חודש בשנה האחרונה אנחנו מקבלים שני עיתונים הנדחפים בכוח לתוך תיבת הדואר. על אחד מודפס בגדול כן… ועל השני – לא… למעשה, ההגדרה עיתון די מחמיאה,  ואולי עלון כיתתי חטיבת הביניים יהיה תיאור קרוב יותר, מבחינת הגודל וגם מבחינת התוכן. מקריאה בעלונים, שמשום מה נראה כאילו אותם כותבים כתבו את שניהם, עולה שהמוטיב המרכזי במסע התעמולה הוא הפחדה (ואולי פינקלשטיין משמש כיועץ לשתי התנועות), אלו טוענים שיהיה נורא בלי אמא בריטניה, ואלו טוענים שעכשיו נורא (נחמד), ותמיד היה נורא עם בריטניה. פה ושם יש איזה תשדיר שרות מטעם 'כן' או 'לא' שמרוכז במוטיב ההפחדה ותוכניות כלשהן על ידי הקומיקאי התורן המנסות לברר את הסוגיה.

התנסחויות מנומסות להפליא לאוזניי הערלות

הפוליטיקאים, כמובן, דשים ללא הרף בנושא, וככל שמתקרב מועד ההצבעה מסלימים את התבטאויותיהם כנגד הצד היריב. מודה אני שלקח לי קצת זמן (והסברים מחברים) להבין שאכן מדובר בעקיצות פוגעות של אחד בשני, מכיוון שהתנסחויותיהם מנומסות להפליא לאוזניי הערלות. זאת אולי בגלל שאוזניי מורגלות לחרפות ולגידופים המאפיינים את הנבחרים הנוכחיים בעשור האחרון של העם הנבחר, עד כדי שנראה שאפילו כותבי התנ"ך (שבכלל לא היו קוטלי קנים בתחום החרפות והגידופים) היו מסמיקים מבושה למשמע אוזניהם.

בכלל נראה שמשאל העם היה עובר באדישות כמעט מוחלטת, לולא השכילו האנגלים והעומד בראשות ממשלתם לעשות ככל שביכולתם ולהזכיר לסקוטים שלמעשה – 'כן' או 'לא', כולם, כל הסקוטים (כולל האזרחים בעלי הכנף והזנב) מאוחדים בסלידה (וזאת בהמעטה ניכרת) מהאנגלים. למען האיזון אני חייב לציין שאילו משאל העם היה נערך באנגליה, רוב האנגלים היו מצביעים בעד ניתוקה של סקוטלנד מבריטניה, וזאת לא מתוך אהדה גדולה (וגם זאת בהמעטה ניכרת) לסקוטים.

למעט איום במלחמה (שאולי עוד יגיע) האנגלים משתדלים מאוד לעורר את הסקוטים לנקיטת עמדה נחרצת. וכך, מאיימים האנגלים על הסקוטים בקיצוץ בתקציב (שלטענתם הוא הגדול ביותר בבריטניה), המנוהל על ידי ממשלת סקוטלנד במעין אוטונומיה חלקית (ביעילות הדומה להפליא ליעילות הממשלתית הישראלית). בנוסף מסרבים האנגלים לכבד את הפאונד הסקוטי (ויש כמה גרסאות שונות שלו) כמטבע עובר לסוחר ברחבי הממלכה, תוך שהם מזהירים את הסקוטים החסכנים מפני לקיחת הפאונד הבריטי, במקרה של עצמאות (מעשה די אידיוטי, שכן הפאונד הבריטי קשור בעורקיו לנפט והגז הסקוטי).  במקרים קיצוניים הם  אפילו רומזים,  שומו שמיים,  שהמלוכה (והמלכה בכלל חצי סקוטית) תהיה בסימן שאלה.

וכך מתוך אנטגוניזם, סנוביזם ופאניקה אנגלית, צובר הקמפיין למשאל העם תאוצה עזה. הסימן המובהק לכך שאכן הנושא מסעיר עד מאוד את רוחם העזה של הסקוטים, ניכר בכך שמיד אחרי ה'מה נשמע' (שבדרך כלל מעלה קצת קרעכצן) ואחרי ניתוח מזג האוויר (כמובן בזהירות, שמא ישמע מזג האוויר ויזעיף פניו), ואחרי שיחונת על מצב הגינה הפרטית (שיחה שיכולה להימשך זמן ניכר) ואחרי עדכון בריאותי מפורט, עולה ישר נושא ההצבעה במשאל העם. פה ניכר העימות במלוא עוצמתו. כל אחד מהאזרחים משמיע את כוונתו להצבעה, בצירוף שניים עד ארבעה משפטים קצרים המסבירים את הסיבות להחלטתו, ובזה מסתיים הדיון.

איש אינו מנסה לשכנע את השני בצדקת דרכו, איש אינו מנסה להאיר את עיני חברו המסומאות, איש אינו משמיע  את דעתו הצבעונית על אישיותו העוכרת-סקוטלנד של חברו, וכמובן אף אחד לא מזעיק את אלוהיו ואלוהי אבותיו ומרים קולו בהתלהמות, בזעקה קשה ובגלגול עיניים לשמיים.

הטעמנו להם מאיכויות ה'על האש' הישראלי המשובח

מאחר ששינינו את מקום מגורינו ועברנו לגור ב'פרברים' של אברדין, בשכונה סקוטית למהדרין, ומאחר ששכנינו הקרובים קיבלו אותנו בידידות מרובה ובמאור פנים, הזמנו אותם למנגל (ברביקיו בלעז) והטעמנו להם מאיכויות ה'על האש' הישראלי המשובח. לאחר סביאה כדין ובטוב ליבנו בבירה (והרבה בירה), הרשיתי לעצמי להעלות את שאלת משאל העם. אחרי דממה קלה (בערך עשר דקות בהן הרהרתי ביגון על כך ששוב אני מצליח להביך את הנוכחים), השמיעו אורחינו את דעתם בדרכם הנמרצת.

מודה אני שכנראה בגלל הבירה (והוויסקי שהצטרף לחגיגה) קפץ לי הישראלי שבי ועודדתי אותם להרחיב על ידי שאלות מתגרות, כך שהתעוררה שיחה תוססת (כמובן, יחסית להגדרה הבריטית לשיחה). בשלב מסוים העיר אחד משכניי, שהיה צמא מאוד ולקח אחריות אישית על בקבוק הוויסקי, לגבי חששו מפני מלחמת אזרחים. מובן שמיד הסברתי לו שצחוקי הרם והמתגלגל אינו אישי נגדו, אלא נעוץ בעובדה שאני מגיע מהמזרח התיכון, בו מלחמות אזרחים ושנאת אחים נפוצים כמו הגשם בסקוטלנד; ולעניות דעתי הצנועה, סקוטלנד רחוקה מכך לפחות כמו שישראל רחוקה משלום עם עצמה ועם שכניה.

למעשה מתחבטים כלל הסקוטים החביבים בשאלה אחת מרכזית ושאלה אחת משנית לגבי עצמאותה של סקוטלנד. השאלה המרכזית היא, מה יהיה עם הכסף, והשאלה המשנית היא מה יהיה עם המלכה.

לגבי הכסף, טוענים תומכי ה'כן' שיש לסקוטים מאגרי נפט וגז עשירים, מאזן ייצוא של תוצרת חקלאות ימית ויבשתית (כולל הוויסקי) טובה מאוד ותיירות מפותחת. הגיע הזמן שהסקוטים ייהנו מפירות הנפט והגז ולא יקבלו רק אחוזים בודדים ממנו. המטבע הרשמי יישאר פאונד סקוטי צמוד לפאונד האנגלי, ואין צורך להתחבר ליורו (דבר שמפחיד משום-מה את כולם), ודי לכיבוש, הגיע הזמן שהסקוטים יחליטו עבור עצמם ובכלל חופש (כלכלי כמובן) לסקוטלנד.

לעומתם טוענים תומכי ה'לא', שיחד (עם האנגלים) אנחנו חזקים יותר, הנפט והגז יאזלו יום אחד (עוד כמה עשרות שנים, אבל מי סופר), אין לנו תעשיה חזקה ומה נעשה בלי השוק המרכזי שלנו, שהוא בריטניה, אנחנו קטנים מדי ותראו מה קרה למדינות שנפלו כלכלית במשבר האחרון.

לגבי השאלה המשנית, המלוכה, נראה שדווקא בנושא חשוב זה קיימת תמימות דעים בין הצדדים, המלכה, שממילא  חצי סקוטית, תבלה את זמנה בין ארמון בקינגהאם, שם יהיו כל האירועים הרשמיים, לבין טירת בלמורל בסקוטלנד, שלשם היא מגיעה תדיר כדי להירגע מאנגליה, ותתמקד במסיבות ושתיית תה מחוזק במי החיים.

די קשה לפלח את האוכלוסייה הסקוטית למגזרים כדי להצביע על מגמות כלשהן באוכלוסייה, שכן גם בקרב הצעירים יש רבים המתנגדים לעצמאות, בעיקר כאלה שטיילו ומטיילים בעולם וחושבים שדרכון בריטי נוח יותר, ובקרב המבוגרים, בעלי זהות סקוטית שורשית, ישנם רבים החוששים לפרנסתם התלויה בשוק האנגלי, לכן יצביעו 'לא'.  נכון לרגע זה, נראה שיש שוויון בין הצדדים. נתון קצת מפתיע, בהתחשב בכך שרק לפני מספר חודשים היחס נטה בחוזקה לטובת המתנגדים לעצמאות הסקוטית.

מאחר שנשאלתי גם אני לדעתי (למרות שאין לי זכות הצבעה), לא יכולתי שלא להצביע על הפוטנציאל האדיר שטמון בסקוטלנד, ארץ אדירה ופורייה מיושבת בדלילות, בעלת אוצרות טבע בעלי עתודות לשנים רבות של פיתוח ועם הרבה סקוטים מתוחכמים (ולפעמים תחמנים). כך שאני כנראה הייתי מצביע בעד העצמאות.

יחד עם זאת, נראה לי שבסיס ההתנגדות לעצמאות טמון בחוסר האמון המוחלט של הסקוטים לגבי יכולתם של הפוליטיקאים המקומיים לנהל את סקוטלנד באופן תקין. בהיותי ישראלי, קיימת בי הזדהות מוחלטת עם אותו חוסר אמון המוחלט בפוליטיקאים. באיזשהו מקום אני מצר על כך שלנו אין אפשרות להיות חלק קטן מאיזה מדינה כגון ארה"ב, בריטניה, ניו זילנד, בהוטאן או מדינה תקינה (יחסית) אחרת, שבה נתון ניהול המדינה בידי אנשים מעט יותר אחראים.

[related-posts title="כתבות נוספות"]