Skip to content

הכתיבה כמעשה אהבה: "חלומותיהם החדשים" של חיים באר

לאורך הספר ניכרת חדוות היצירה של באר: תיאוריי חיי הברנז'ה הספרותית וההתגנבות אל מאחורי הקלעים של מעשה הכתיבה האמנותית ועוד ואכן נראה כי באר נהנה מהכתיבה ומהכתוב. עד פה הכול טוב ויפה אולם כמו שבמעשה האהבה, גם למעשה הכתיבה נדרשים שניים הנמצאים במקביל מחוץ לרומאן - הכותב והקורא. ונראה שבאר שכח לעתים את הקורא
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

במרכז הספר "חלומותיהם החדשים" של חיים באר עומדות שתי דמויות: אלמה וֶבֶּר, סופרת-של-ספר אחד, אשר לפרנסתה עובדת כעורכת ומגיהה בהוצאת ספרים, מנחה סדנאות כתיבה ובעלת מעבדה בשם "מחזיר הקלטות קודמות" להמרה של סרטי וידאו וסרטי צילום ישנים לאמצעים דיגיטליים עדכניים.
הדמות השנייה היא גדעון שורק, בכיר במוסד לשעבר, אשר מגיע למעבדה של אלמה בניסיון להמיר את הקלטות שאמו הקליטה לפני מותה למדיה עדכנית. מכיוון שגדעון מעוניין לכתוב רומאן על ימי החרדה של קרבות אל-עלמיין במלחמת העולם השנייה, הדברים מתגלגלים לכך שאלמה מעבירה לו סדנת כתיבה פרטית.

כפי שמתחרש לא אחת בסדנאות כתיבה בה אנשים חושפים את עצמם ומופתעים מהמתגלה להם כתוצאה מכתיבתם, גם במהלך סדנת הכתיבה הפרטית של גדעון, נובר גדעון בעברו ומגלה חידושים המרעישים את עולמו. כך מתקבל סיפור בעל מבנה כפול: סיפור חייו של גדעון וסיפור כתיבת הרומאן שלו.

הסיפור הראשון הוא לטעמי המעניין מבין שניהם, והגילויים שבסיפור זה מפתיעים ומרעננים. עם סיום הסיפור האישי של גדעון, הסיפור המרכזי, נותרת התחושה שהסיפור השני – כתיבת הרומאן – הנו חסר חיות, ולכן נאלץ להיות מונשם באופן מלאכותי, כך שבסופו של דבר נראה כי לרומן מתקבל סוף מאולץ.

לאורך כל הספר ניכרת חדוות היצירה של באר: תיאוריי חיי הברנז'ה הספרותית וההתגנבות אל מאחורי הקלעים של מעשה הכתיבה האמנותית; ההשוואות, המשתמעות והגלויות, שבין מעשה הבילוש שהוא לחם חוקו של גדעון כאיש המוסד לבין תהליך בניית העלילה והדמויות בסיפור – נושאים המשיקים לא מעט בכתיבה. באר מרבה לשים בפי דמויותיו משחקי לשון , ונראה כי נהנה מהכתיבה ומהכתוב. עד פה הכול טוב ויפה אולם כמו שבמעשה האהבה, גם למעשה הכתיבה נדרשים שניים הנמצאים במקביל מחוץ לרומאן – הכותב והקורא. ונראה שבאר שכח לעתים את הקורא.

כתיבה ארס-פואטית מקובלת מימים ימימה. אני אישית איני מחבבה כל כך, אך יודע כי יש האוהבים זאת; הפניה הישירה של המחבר לקורא במספר מקומות; שעשועי-הלשון והתיאורים הארכניים בולטים בזוויותיהם בתקופה בה הקצרנות מולכת. כמובן שאין מקום לשלול זאת, כיוון שבאר אכן שייך לדור שלפני הפייסבוק והמילים החסרות, וגם מכיוון שזו דרך כתיבתו של באר. עם זאת ישנם כאלו המתקשים לשרוד מונולוג-אגב-דיאלוג ולחוש בהתעלמות הנמען. כאשר באר מזכיר את עצמו ממש, ומספר על אפיזודה שארעה לו בעקבות כתיבת ספרו "חבלים" זה נראה לי כניסיון פסיכולוגי חביב ושקוף לחבב את עצמו על הקורא ולקרבו אליו. כמובן שישנם הקוראים שיאהבו זאת וישועשעו. אותי זה עייף ועורר בי אנטגוניזם. אותי זה לא הצחיק.

באר בוודאי יחייך מתחת לשפמו ובתנועת-יד מבטלת יקטלג את דבריי כדברים של מבקר-ספרות ממורמר, וחמור סבר. רצוי וכדאי שהמחבר ייהנה ממלאכתו ומיגיע כפיו, אך לטעמי כתיבה אמורה להיות שקופה. היא לא אמורה לצעוק "תראו אותי, תראו אותי". אין היא צריכה להנכיח את קיומו של מוענה, כפי שאין היא צריכה להצביע על נמענה.

חלומותיהם החדשים, חיים באר, הוצאת עם עובד, 2014, 480 עמ'

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן