מהר, חזק, כואב, אלים. זה מה שמוקרן אלינו דרך מסכי הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון. ימים אלה, ימי לחימה עקובה מדם מעצימים את האלימות הניבטת אלינו מכל עבר. עדה עובדיה, 48, בוגרת בית הספר לאמנות קלישר, לקחה את האלימות ועשתה ממנה תערוכת יחיד המוצגת במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב. אוסף היצירות מביא לידי ביטוי את התרבות האלימה כפי שהיא נחוות על ידה, מזווית מאוד יוצאת דופן ומקורית. תוסיפו לזה גם דמיון עשיר, צבעוניות מסוגננת ופתיחות לעבודה עם חומרים שונים – ותקבלו תערוכה מגוונת ומסקרנת.

שם התערוכה "לומינול" מרמז על אופי הציורים ומקור ההשפעה על הציירת – תכניות מסוג CSI מיאמי וסרטי קולנוע העוסקים בעולם הפשע והאלימות מזווית "אמנותית". לומינול הוא חומר זרחני המשמש לזיהוי שרידי דם של הקורבנות בזירות הפשע בשל נטייתו לזהור כשהוא בא במגע עם הברזל שבדם. בקבוצת ציורים אחת נראים הציורים בגוון כחול שולט שהוא צבע הלומינול. הלומינול צובע את זירות הציור של עובדיה ומאיר אתרים חשוכים, בעולם שבו רוחשים כוחות הרוע, שמסתתרים, משנים צורה ומותירים עקבות סבוכים ופנטסטיים. הצופים מוזמנים לבחון את הציורים בעיני חוקר משטרה ולגלות את הרמזים ששתלה הציירת.

מוזיאון נחום גוטמן מהווה אכסניה אינטימית, והאוצרת מוניקה לביא עשתה עבודה מרתקת בחלוקת המרחב לנושאי היצירות השונים. 40 העבודות מחולקות למספר חללים לפי נושאים וצבעים מובילים. שלושה חללים מכילים את יצירותיה של עובדיה ולצידם טקסטים שכתבו  הקרימינולוג שמואל ברגר, הסופרת ענת עינהר והמשוררת תהילה חכמי. כל אחד מהם בחר יצירה של עובדיה והוסיף את הטקסט שלו בהשראת אותה יצירה.

מוטיב העיניים והקביים חוזר במספר ציורים, כך גם מים וחלב שנשפכים לתוך האש, כאילו מתארים את תחילת הסכנה, התרחשותה וסופה. באחד הציורים מוצגת דמות של אישה היוצאת מתוך עוגה, כאלו מושכת את עצמה מתוך העוגה כאשר השיער שלה נראה כלהבה המורכבת מגפרורים, העיניים שלה בולטות וכך גם האוזניים עליהם תלויים עגילים המשתלשלים כמעט עד כתפיה ויוצרים מעין פרצוף נוסף. נרות מונחים על סקייטבורד או אגרטל עם ציורים של חמורים המזילים דמעות של חלב ומים – גם הם מוטיב חוזר בציוריה.

סדרה נוספת של ציורים מתארים חיים ומוות המשתלבים בצבעים העזים של שחור, אפור ואדום ובהם ניתן לזהות תקופות שונות בחייה של הציירת. ציור קטן ותמים של אום כולתום מעיד על הרקע התרבותי מבית אביה של הציירת. בציורים אחרים אום כולתום כבר נראית הרבה פחות תמימה והרבה יותר פגועה.

אהבתי את סדרת הציורים בירוק – כאילו שהציירת מסתכלת על האירועים בעזרת משקפת לראיית לילה. הצופה מוזמן לראות שמשהו מתרחש בחושך וכאילו "גונב מבט" אסור, שהוא לא אמור לראות. הירוק מתחבר לצהוב חומצי וזרחני – ואנחנו מקבלים אווירה לא נעימה, רעילה, ועם זאת, באופן פרדוקסלי מזמינה.

החפצים בציורים של עובדיה עוברים האנשה והנפשה – האקדח הנשלף מתוך מסך המחשב אל האישה היושבת על הספה, מקבל זוג עיניים ושפתיים, כל הציור דולף החל מצבע הרקע, דרך השדיים הנוטפים חלב ומים ועד החתול השחור המרייר על ברכי הדמות הנשית.

אפילו ארנבונים, שבדרך כלל מוכרים לנו כחיות פרוותיות וחמודות, מתוארים כאן כבעלי חיים אלימים, אוחזים ברובים, ותחמנים. חדי העין יבחינו בארנבונים בתוך מחנה צבאי סגור ושם ספק מסתתר ספק גלוי נמצא ישו הצלוב בינות לארנבים הירקרקים. הזוי, מגוחך ומסקרן גם יחד.

לדברי האוצרת "עובדיה מנסה ליצור נקודות של אור במקומות שבהם מפחיד להיות. בתוך החושך תמיד נראה האור, וזה הביטוי לאופטימיות של עובדיה". כאשר תסתובבו בין הציורים תתקלו באחד מהם בדמות של צנחן ולצידו חזיר במצנח – ושניהם מרחפים מעל עולם מתים השוהים בתוך המים. "מדובר בחנה סנש" אומרת האוצרת, כמצטטת את דבריה של עובדיה. סדרת ציורים אחרת, כוללת פורטרטים גרוטסקיים שמסמלים את פני הרשע. הפרצופים בצבעים עזים, שיניים בולטות, פנים גסות, מוטיב שחוזר לאורך כל הסדרה. חייבת להודות שלסדרת ציורים זאת התחברתי פחות.

מאוד אהבתי את סדרת הציורים הקטנים של עובדיה – דמויות נשיות שמצוירות בטושים על דפי  A4 קטנים. סדרה שצוירה בתקופת שהציירת שהתה בפריז. הדמויות מתארות נשים לאורך תולדות האמנות בתנוחות שונות ומוכרות, וכמעט בכל תמונה נמצא מרכיב מודרני של מחשב או מסך טלוויזיה המעניק לתמונה המקורית נגיעה מודרנית לעולם הנוכחי.

אחד הציורים, שמעורר מחשבה פילוסופית על התפיסה של עובדיה את "החיים הבריאים", מתאר דמות של אישה הקופצת על טרמפולינה מול תוכנית "שעת כושר" בטלוויזיה. המסר הוא – אנחנו רוצים להיות יותר חטובים, יותר בריאים ויותר יפים, אך בסופו של דבר אנחנו נראים כמו שלד גרום. אין גבול.

אין ספק בעיני, זוהי אחת התערוכות מלאת הסתירות העליזה והמקברית ביותר שראיתי בזמן האחרון. הסיפורים שעובדיה מציירת עבורנו עמוסים בדימויים רבים ובחפצים כקביים, פנינים, כדורים נותבים, שלדים, אגרטלים ופרחים, צלחות, בירה וחמורים. כולם יוצרים סבך ערמומי בתמימות מתחסדת – והתערובת הזו מסקרנת את הצופה השוהה כאילו  בזירת פשע וכעת הוא צריך לתפוס את האיש הרע בכוחות עצמו. יש חיוכים וגיחוכים, יש קצת סבל וכאב ובעיקר הרבה ביקורת. מתברר שהמוזות לא שותקות כשהתותחים רועמים. הן רק מתאימות עצמן לאווירת הקרב.

אם אתם כבר כאן, כדאי לעלות לאטלייה המשוחזרת של נחום גוטמן ולהיזכר בתמימות ובחמימות שביצירותיו. ניגוד בולט לתערוכה של עובדיה.