במלחמה סגרנו את רשות השידור

המהלך המזורז והבהול של הכנסת להעביר חוק מלא סדקים לסגירת רשות השידור בעת חירום מעלה חשש שמא היעד העיקרי של ישראל לחיסול כרגע, הוא רשות השידור. המלחמה הקשה, הקרבנות, כאב הלב הציבורי, כל אלה לא הניאו את כנסת ישראל מהעברת החוק הפופוליסטי שבסופו יוכל ארדן להודיע לציבור על ביטול אגרת רשות השידור. ואנחנו היינו עלולים לטעות ולחשוב שמדובר בסיום המלחמה

Print Friendly

הערב אישרה כנסת ישראל את הצעת החוק לסגירת רשות השידור. הנחישות שגילה השר גלעד ארדן במהלך הסגירה יצרה תחושה שמא רשות השידור היא גורם עוין ולא קבוצת עיתונאים שקורעים את התחת בסיקור חדשותי שוטף של המלחמה.

אישור החוק בקריאה שנייה ושלישית, במחטף בהול מקבע את ההחלטה לפרק את רשות השידור, לפטר את כול עובדיה ולהקים תאגיד שאמור לקומם מחדש את הרשות מהריסותיה, עם צוות שימנה רק 25% מעובדי הרשות כיום. את החוק יזמו יזמו שר התקשורת גלעד ארדן ושר האוצר יאיר לפיד. 45 ח"כים תמכו בהצעת החוק, 11 ח"כים התנגדו ואחד נמנע.

ארדן אמר בתום ההצבעה: "היום אנחנו מתקנים את המעוות. מחזירים לעם ישראל את מה ששייך לו. השידור הציבורי  מפסיק לקחת ומתחיל לתת. עם ישראל יקבל בקרוב תמורה ללא אגרה. חוק זה הוא בשורה לכל מי שהתרבות והחברה הישראלית יקרה לו. החוק הזה הוא בשורה לכל מי שיודע שהחוסן שלנו לא נמצא רק בצבא חזק, אלא גם ביצירה, בהיסטוריה, בתרבות ובמורשת ישראל. בייחוד בימים לא קלים אלו,  החוק הזה והדרך שבה הוא נחקק, הם עוד הוכחה לחוסנה של הדמוקרטיה הישראלית. אני גאה להכריז מעל הבמה המכובדת הזו: היום, השידור הציבורי, חוזר אל מקומו הטבעי, אל עם ישראל… והכי חשוב, שמונה מיליון אזרחים שמגיע להם שידור ציבורי ראוי. דווקא הימים הקשים שאנו חווים ממחישים יותר מכל מדוע בישראל שידור ציבורי הוא נכס שחיוני לנו והצלחתו עשויה לחזק אותנו כחברה". כל מלת פרשנות מיותרת.

אווירת האופטימיות החגיגית לא פסחה גם על ח"כ קארין אלהרר (יש עתיד) שעמדה בראש הוועדה המיוחדת שהכינה את החוק וחסמה בעיקשות את קולות המתנגדים: "אני יכולה לומר בפה מלא, שדיוני הוועדה היו מעמיקים ומעוררי מחשבה. הצעת החוק העומדת  לקריאה שנייה ושלישית אינה אותה הצעה שעמדה בפניכם בקריאה הראשונה… אנו, בדיוני הוועדה, התמקדנו במבט קדימה, בבנייה וביצירה של שידור ציבורי אשר יהיה בו כדי להביא בשורה לעם".

מטר המסרים המתלהמים אינו מחפה על מה שאפשר להסיק, בשורה התחתונה, על אף הצהרת הכוונות להקים רשות חדשה. סביר להעריך שסגירת רשות השידור משמעה חיסול השידור הציבורי. השפעות זרות, שלא נעדרו גם מדיוני הוועדה המיוחדת שמינה השר ארדן בראשות רם לנדס – בעל חברת הפקות פרטיות, חוסר התחשבות עקבי ושיטתי בעובדי רשות השידור, עד כדי סירוב לשמוע את עמדותיהם, הן על ידי השר הממונה והן על ידי הרשויות השיפוטיות המובילות במדינה, שהורו לעובדי רשות השידור "להמתין להמלצות הוועדה", עד שנעשה כבר מאוחר מדי לשנות דבר – כול אלה יצרו את המציאות האבסורדית שבה נשללה מעובדים מקצועיים הזכות הבסיסית לשימוע לפני שנחרץ גורלם האישי, ובעיקר לפני חריצת גורל השידור הציבורי.

בית הנהלת רשות השידור: העובדים משלמים את המחיר על מחדליה

בין מתנגדי החוק נמנו מספר ח"כים, בהם עיתונאית רשות השידור לשעבר שלי יחימוביץ' שאמרה: "לא ברורה האובססיביות בה דנו בחוק, עם אש בעיניים ובדחיפות בהולה. חבל שלא רואים את זה כאשר על הפרק נושאים של עזרה לחלש. אפשר להגיד הרבה דברים על החוק הרע הזה. אני מכירה היטב את רשות השידור ואומר בהגינות, את הלחצים הפוליטיים חטפתי גם מממשלות הימין וגם מממשלות השמאל באופן זהה. לאחר שעברתי לערוץ 2 חוויתי גם לחצים, הפעם מבעלי הון, ואני לא יודעת להגיד מה יותר גרוע. לשבור להרוס ולסגור זה נורא קל, לבנות מחדש זה מאוד קשה ואני מתקשה לראות בנייה מחדש באופן שהיא באמת תמלא את מחויבותה לציבור. פיטור העובדים זה קו פרשת מים, לא היינו מוחלים לשום גוף פרטי שהיה עושה את זה ובסוף המדינה היא זו שעושה את זה".

לעמדת יחימוביץ' הצטרפו, בין היתר,  הח"כים אילן גלאון ממרצ, נחמן שי ממפלגת העבודה ודב חנין מחד"ש. גילאון: "הבעיה החמורה ביותר בחוק הזה זה בתקדים, שבפעם הראשונה בהיסטוריה של המדינה מביאים מפרק לרשות ציבורית. אני מכיר שכאשר משהו מתקלקל מתקנים אותו ולא זורקים אותו. רשות השידור היא משל למדינת ישראל כולה. אומרים שתהיה פחות פוליטיזציה, לדעתי זה תלוי בעיקר באנשים שיהיו בשלטון והעתיד לא נראה ורוד. האגרה לא באמת מתבטלת, אנחנו נשלם את זה פשוט ממקום אחר. מי שמפרק רשות ציבורית, לא תהיה לו בעיה לפרק עוד רשות ציבורית ועוד אחת".

השר גלעד ארדן: יצא ותאוותו בידו (צילום: מעמוד הפייסבוק של השר)

ח"כ נחמן שי (העבודה): "לא אתמוך בחוק. כיו"ר רשות השידור לשעבר אני מודע לקשיים. הכנסת מורידה עליה היום גרזן. העדפתי פתרון מתון יותר, לא לשפוך את התינוק עם המים, כי לא יודעים מה יבוא אחר כך. הרשות הלכה והסתאבה לאורך השנים בגלל הסכמי שכר מנופחים והסתאבות ארגונית. ההנהלות שהתמנו לרשות מעלו פעמים רבות בתפקידם ונתנו לרשות להתפרע. אבל לא היה צריך לסגור את הרשות, כדי להעסיק חלק מהעובדים אחר כך. זה יגרום לזעזועים בלתי רגילים וראוי היה לדחות עד שיסתיים המבצע לפחות".

דב חנין: "השידור הציבורי חיוני לדמוקרטיה כי בלעדיו אנחנו נהיה בני ערובה של בעלי ההון. הוא חיוני לתרבות וליצירה, הוא חיוני לאינטרס הציבורי. עם כל הקשיים והחסרונות, יש בישראל שידור ציבורי שבהחלט צריך לחזק אותו. הבעיות בשידור הציבורי הן שהוא לא מספיק ציבורי, לא משקף את הערבים, הפריפריה ועוד. כשלא מגדירים בצורה מדויקת היכן הבעיה אנחנו מגיעים למודל של הממשלה, שלטעמי הוא בעייתי ביותר.   אני רוצה להביע הערכה לעבודת הוועדה שמיזערה נזקים, אבל בשורה התחתונה לא זו הדרך שצריך היה לפתור את הבעיות ברשות השידור".

ח"כ ניצן הורוביץ ממרצ תמך בחוק למרות שהתבטא נגדו: "החוק הזה הוא תמרור מסוכן ואני יודע שעל הכוונת של הממשלה הזו יש עוד כל מיני גופים ואת המגמה הזו צריך לעצור. היא הורסת את החברה הישראלית, פוגעת בסולידריות החברתית ופוגעת גם במטרות שלה עצמה. אני הייתי מעדיף שאת הבעיות של רשות השידור יפתרו באמצעות שיקום הגוף הקיים. למרות זאת החלטתי בסופו של דבר לתמוך בחוק".

ח"כים אחרים תמכו בהצעת החוק, בהם איתן כבל, שהיה בעבר השר הממונה על רשות השידור והיום בירך "שהחיינו": "מבחינתי זהו יום גדול. עם כל העצב והקושי לעובדים שמקום עבודתם נגדע. אבל זהו יום מלא תקווה למשהו אחר שאולי ימים טובים בשידור הציבורי יחזרו. כל הכבוד לשר גלעד ארדן וליו"ר הוועדה ח"כ קארין אלהרר. הדיונים היו מקצועיים וענייניים. לא אוותר ולא תנוח דעתי עד שאחרון העובדים יטופל כמו שצריך. נאבקנו עבור כל אחת ואחד מהם ללא פשרה. היום נעשה את אחד הצעדים היותר חשובים. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

ח"כ מיקי רוזנטל (העבודה) גם הוא תמך בחוק ברגשות מעורבים: "אתמוך בחוק, אך בקושי רב. זאת תקווה גדולה שמעורה בחששות עצומים. חוק טוב לא מבטיח שידור ציבורי טוב. מידת זהירות הייתה נדרשת. ניסינו לקומם חומה סינית בין הפוליטיקאים לתאגיד החדש. אני חושש שהחומה אינה מספיק גבוהה. החוק הזה מסוכן מאוד. אם נאמץ אותו כתקדים לפתרון בעיות של סגירה ופתיחה, אנחנו שולחים את עובדי מדינת ישראל לג'ונגל; הסכם עבודה זה לא הסכם, פירוק והרכבה מחדש של מה שלא הצליח. מה שנעשה אסור שיהווה תקדים לפתרון בעיות בציבוריות שלנו"

מהלך סגירת רשות השידור, ב-31 במארס 2015 יהיה כרוך בפיטורי כול עובדי רשות השידור ביום הסגירה, בו תבוטל אגרת הטלוויזיה. החוק קובע כי יוקם תאגיד שידור ציבורי חדש וכי לפחות 25% מעובדי התאגיד החדש יהיו עובדי רשות השידור.

בתאגיד השידור החדש יפעלו שלוש תחנות טלוויזיה – ערוץ כללי, ערוץ בערבית וערוץ לילדים ונוער. כמו כן, כל תחנות הרדיו הפועלות כיום תחת רשות השידור ימשיכו לפעול תחת התאגיד החדש.

 על פי ההצעה תופסק פעילות רשות השידור והיא תפורק ביום פרסום החוק. תקציב התאגיד יורכב מהכנסותיו מפרסום ברדיו ותשדירי חסות בטלוויזיה, מאגרת רישיון הרכב (שלא תעלה), ומסכום נוסף שיינתן מהאוצר. הסכום הכולל שיועבר לתאגיד בשנים 2015 ו-2016 הוא 665 מיליון שקל ומשנת 2017, 650 מיליון. עלות ההקמה היא 340 מיליון שקל.

מספר העובדים בתאגיד השידור הציבורי לא יעלה על 750 (כיום מועסקים ברשות השידור קרוב ל-2,000 עובדים).

 על פי החוק החדש יוקצו 160 מיליון שקל לשנה לחברת החדשות המאוחדת. לערוץ בערבית הוקצו בתחילה 20 מיליון, והתקציב יעלה מדי שנה עד ל-30 מיליון. 200 מיליון שקל ינותבו  להפקה ולרכישת הפקות חיצוניות, אך רק 10% מהסכום יוקצו לרכישת הפקות זרות. 50 מיליון שקלים יוקצו מדי שנה להפקות דרמה ו-40 מיליון להפקות דוקומנטריות.

Print Friendly

על אודות אורה עריף כץ

עיתונאית, ספרנית, מידענית, כותבת, מתמקדת בתקשורת, חקר תרבות ושאר ירקות. לבלוג שלי ב'רשימות' טחנות הרוח: https://ora21.wordpress.com/
פוסט זה פורסם בקטגוריה ביקורת התקשורת, מדיה, מדיה בחדשות, תקשורת-הון-שלטון, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על במלחמה סגרנו את רשות השידור

  1. מאת מנצל‏:

    שנים על גבי שנים אני מנסה להבין למה אמור להיות אכפת לי מרשות השידור, ומה כ"כ רע בכל הנסיונות לסגור אותה. אני מבין את הכאב על פיטורי העובדים, ואני אפילו בעצמי מתנגד להפרטות למיניהן. אבל דחילק! מדובר בערוצי טלויזיה ורדיו, לא בנותני שירות בסיסיים וחשובים כמו רפואה, חינוך או עבודה סוציאלית. וכן, שמעתי כבר את הטיעונים על ערכו של השידור הציבורי, החף מאינטרסים כלכליים וקשקושים אחרים. הכל יפה בתיאוריה והכל גם נשאר בגדר תיאוריה. במחאה החברתית ראינו בדיוק מה שווה ערוץ טלויזיה ציבורי. בכל חמישים שנותיה של הרשות אף אחת מהפנטזיות הללו על תקשורת בונה, מחנכת וחפה משלטון ההון מעולם לא התגשמה. שנות הזוהר של הערוץ התקיימו רק כאשר היה בודד על התדר, רק כאשר לכשרונות האמיתיים לא היה מקום אחר ללכת ולא היה מי שישלם את משכורותיהם השמנות. כיום, זהו מדבר, ולאף ישראלי מן הרחוב אין שום אינטרס להמשיך ולממן את הציה הזו מכיסו. אין מה לעשות, טלוויזיה ורדיו תמיד היו ותמיד יהיו גופים בידוריים. אם היה איזשהו צ'אנס לשנותם אי פעם הוא חלף מזמן, אלה בטח לא הימים. היום יש אינטרנט והדור הנוכחי והבאים אחריו מוצאים בו ורק בו את יהבם. את הטלויזיה והרדיו הם משליכים לצד, אין להם עניין בם. למה לנו כי נלין על דרכו הטבעית של עולם?