נתן אשל ב"ארץ נהדרת": סטריאוטיפ של חובשי כיפה?

סטריאוטיפים יוצרים כשלים חשיבתיים. כתוצאה מכך, קורה לפעמים שגם אנשים היוצאים נגד סטריאוטיפים בפועל דווקא מחזקים אותם. מאת אבינועם בן זאב

Print Friendly

סטריאוטיפים יוצרים כשלים חשיבתיים, וכך קורה לפעמים שגם אנשים היוצאים נגד סטריאוטיפים בפועל דווקא מחזקים אותם. שולפים שם חרבות בחלל ריק שעלול להתמלא במלחמה על לא כלום

מאת אבינועם בן זאב

לפי כלי התקשורת, נתן אשל, אדם דתי, מקורב כבר 20 שנה לביבי ושרה נתניהו, מסור להם בהכנעה עיוורת, מינוי בפועל של שרה נתניהו בלשכת ראש הממשלה, תככן, יוצר בעיות כדי להתגאות אחר כך בפתרונן, בעל חוש הומור, ממולח, מספר משלים מחונן, מצניע עצמו, ועכשיו, על פי התלונות הנמצאות כרגע בחקירה, הוא גם לכאורה מחזר טורדני ומציצני.

קשה לדעת עד כמה התיאור הזה נכון. העיתונאים מציירים תמונה המתבססת בעיקר על עדויות שמיעה, שייתכן שחלקן או כולן מוטות על ידי אינטרסים שלטוניים ואישיים. כך או כך, זאת התמונה שככל הנראה עמדה נגד עיניהם של אנשי "ארץ נהדרת", בסאטירה שמבוססת על דמותו של אשל. תפרו לו שם דמות נלעגת, והביקורת לא אהבה תמיד את התוצאה. אמרו ש"ארץ נהדרת" יצרה מתכון מסוכן להפצה של סטריאוטיפ נגד חובשי כיפות.

האומנם?

"אם תהיה נכנע תעלה מעלה"

דמותו של אוריה היפ מתוך "דייויד קופרפילד"

דמותו של אוריה היפ מתוך "דייויד קופרפילד". צייר: פרד ברנרד (מתוך ויקיפדיה)

אני מוכן להודות שהאסוציאציה שצצה אצלי בעקבות כלי התקשורת היא הרבה יותר נלעגת. נזכרתי בדמותו של אוריה היפ, דמות הנבל בספר "דייויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס. אוריה היפ, די בדומה לתיאור התקשרותי והלא מבוסס של אשל, מצטייר כלפי חוץ כידידותי, שמח לעזור, נאמן ומסור עד כדי מצג של כניעות והתחנפות מושלמים, ערמומי וחורש מזימות, ודיקנס מוסיף שכף ידו דביקה. היפ גא באביו שחינכו על פי העיקרון הבא: "אם תהיה נכנע, תעלה מעלה מעלה". התכונות האלו הביאו להיפ תועלת רבה, כפי שהוא מלמד על עצמו. "אני צנוע ונכנע גם עתה", הוא אומר, "אבל יש לי קצת כוח והשפעה!"

אם לא די בכך, יש גם אסוציאציה לעניין התלונות על הטרדה מינית. דיקנס כותב על אוריה היפ שכאשר הוא נועץ את עיניו באגנס, דוויד קופרפילד חש בגועל ותוקפת אותו "תשוקה להכותו ארצה".

יחד עם זאת, יש גם הבדל מהותי ביניהם: היפ חורש מזימות נגדו אדונו בעוד שלפי כלי התקשורת ולפי "ארץ נהדרת", אשל נאמן בצורה עיוורת לאדוניו.

ועדיין, האם "ארץ נהדרת", כולל במקרה דמיוני שהתוכנית מציגה את אשל כאוריה היפ, עלולה להתחיל בתהליך של סטריאוטיפיזציה אשלית של חובשי כיפות? אני טוען שלא רק שאין כאן את מי ובמה להאשים, אלא שהטחת אשמה במקרה הזה עלולה ליצור בעצמה דעה קדומה.

זה הנושא. מלחמה נגד דעות קדומות יכולה להיות מסוכנת כשנלחמים בכלים הלא נכונים.

מדוע ערבי מצליח ומוערך הוא בכל זאת ערבי?

אני עובר לדוגמאות אחרות לפני שאני חוזר לעניין אשל. יואב לימור, מנחה שותף בתוכנית הבוקר של קשת, התכוון לטוב בשאלה שהפנה לאחרונה בשידור חי אל השחקן הערבי נורמן עיסא, גיבור הסדרה "עבודה ערבית". בבואו להמחיש את האבסורד של דעות קדומות נגד ערבים, הוא תיאר את עיסא כשחקן תיאטרון מצליח, וכמובן גם כשחקן מוערך ומעוטר בסדרה עצמה, ואז הוא שאל את עיסא למה בכל זאת מתייחסים אליו כאל ערבי. עיסא אמר בתשובה שהוא הרי ערבי.

ננתח מעט את הדיאלוג הקצר הזה. כשלימור התייחס למילה "ערבי", הוא התכוון לקונוטציה השלילית שלה בעיניהם של לא מעט יהודים. כשעיסא התייחס לאותה מילה, הוא התכוון לקונוטציות החיוביות.

לימור מצא עצמו בהיסח הדעת, בלי שהתכוון לכך, מוגבל על ידי שפת דיבור שהיא במקרים רבים שפה של סטריאוטיפים שמקשה עלינו לחשוב, לדבר ולהבין בניגוד להם. ספק, למשל, כמה צופים הרגישו במבוכה שלימור גרם לעיסא בשאלה שלו.

סטריאוטיפים יוצרים כשלים חשיבתיים. כתוצאה מכך, כפי שקורה לעתים לא רחוקות, גם אנשים שיוצאים נגד סטריאוטיפים, עלולים להיקלע למצב בו הם מאמינים שהם נלחמים נגד סטריאוטיפים, אבל בפועל דווקא משרישים אותם.

 "תושביה החביבים של סלוניקי"

מדובר בתופעה שנוטים לא לשים אליה לב. כששמעון פרנס דיבר באחת מהתוכניות שלו על "תושביה החביבים של סלוניקי", הוא התכוון לטוב, אבל קיבע בכך דעה קדומה. דעה קדומה היא דעה מכלילה שאין לה תוקף. זה נכון בין אם תכניה שליליים ובין אם תכניה חיוביים. היא מזיקה משום שהיא מחנכת להכליל שלא על פי העובדות. היא מחנכת לגזור את תכונותיו של אדם פרטי מתכונות שמייחסים לקבוצת השיוך שלו. כך, למשל, העובדה שיותר אנשי סלוניקי חביבים מאשר אנשי אתונה, לצורך העניין, אינה מצדיקה הכללה על פיה כל אנשי סלוניקי חביבים רק משום שהם גרים באותה עיר.

כשפמיניסטיות מתנהגות כמו גברים כאקט אידיאולוגי
למען שוויון בין המינים, הן מנציחות דעות קדומות. במקום להוקיע התנהגות
סטריאוטיפית גברית, הן מאמצות אותה

כשפמיניסטיות, בדוגמה נוספת, לפחות חלק מהן, מתנהגות כמו גברים כאקט אידיאולוגי למען שוויון בין המינים, הן מנציחות דעות קדומות. במקום להוקיע התנהגות סטריאוטיפית גברית, הן מאמצות אותה. למשל, במקום שהאישה המנוצלת על ידי קוד התנהגות הגברי, תגבש לעצמה קוד התנהגות שהולם את אישיותה, הוא בוחרת בדרך הקצרה והלא ערכית של "כל דבר שאתה יכול לעשות, גם אני יכולה לעשות". אם הגברים אוהבים סקס חד פעמי וממהרים להסתלק בלי להשאיר אחריהם עקבות, בעצם לברוח, אקט משפיל – אז גם האישה. אם הגברים מדברים בלשון מגונה על הנשים, אז גם הנשים מדברות על גברים בלשון מגונה. הכוונה כאמור טובה (שוויון בין המינים). בפועל, מעשים כאלה מעמיקים את הסטריאוטיפים הקיימים.

דעה קדומה לא נוצרת בדרך כלל מאפס

יש עוד אפשרות להשריש דעות קדומות על ידי מלחמה נגדן. זה המקרה של "ארץ נהדרת" ונתן אשל. הביקורת שמתריעה בשער, תוקפת טחנות רוח. שולפים שם חרבות בחלל ריק שעלול להתמלא במלחמה על לא כלום.

טל פרידמן עושה נתן אשל - ארץ נהדרת

טל פרידמן עושה נתן אשל ב"ארץ נהדרת" (מתוך דף האוהדים בפייסבוק)

דעה קדומה לא נוצרת בדרך כלל מאפס. היא מתחילה על פי רוב מעובדות, אבל אף פעם לא מתבססת על בחינתן. ניתן להסביר את ההבדל בעזרת דמותו של אוריה היפ. הנכנעות והצניעות שלו הן עובדות בשטח, אבל בחינתן מבהירה שהן למעשה תכונות שעוזרות להיפ לחתור תחת אדונו.

הדמות של אשל ב"ארץ נהדרת" מנותקת לגמרי מהעובדות המיוחסות ב"ישראליות" לחובשי כיפות. אין לאשל הטלוויזיוני במה להיאחז כדי להגיע למעמד של סטריאוטיפ. בכל מקרה, ברגע שאני אישית שומע "נתן אשל", אני חושב אסוציאטיבית על אוריה היפ ובשום פנים ואופן לא על חובשי כיפה.

יחד עם זאת, יש גם דעות קדומות שמתחילות מאפס. נדיר, אבל קיימות בכל זאת. דעות כאלו יכולות להתפתח בין היתר משמועות עקשניות, והנה, עכשיו, מכיוון אחר, גם מהטחת אשמה לא מוצלחת. הכוונה טובה, אבל התוצאה יכולה להיות רעה מאוד. מי חשב על האפשרות הזאת לפני שהופיעו פתאום בכלי התקשורת חששות מדעות קדומות על חובשי כיפות בעקבות הדמות הלקקנית של אשל הסטירי? יש כאן התחלה מסוכנת שעלולה לתפוס.

Print Friendly

על אודות אבינועם בן זאב

אבינועם בן זאב הוא פילוסוף, מרצה, מחבר ספרי עיון וספרי פרוזה.
פוסט זה פורסם בקטגוריה יחסים, מאמרי עמדה, עוד יחסים, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על נתן אשל ב"ארץ נהדרת": סטריאוטיפ של חובשי כיפה?

  1. מאת יצחק אברהם‏:

    תבורכו על האתר היפה הזה. ואני חושב שבהחלט רצוי לעשות Zoom out ולהפנים משהו :

    לדעתי התקשורת והמדיה הישראלית המיין-סטרימית היא בהחלט תמנון אומלל בעל 8 זרועות ומחסנית דיו אין סופית…שנשלט ע"י מיעוט של אנשים שמוחם כרגע שבוי באגנ'נדות מבית היוצר של : גלי צה"ל ועיתון במחנה (עיין/עייני ערך ! ) .
    וזה משתקף לא רק בכלי התקשורת הראשיים, אלא גם בסאטירה ובמוזיקה.
    פשוטו כמשמעו : פרשת ISRAELI MEDIA-GATE . הפרשה שלא תאומן ואני מוכן להסביר הכל !
    ואני מאוד אשמח אם אנשים טובים כמוכם ירצו לתת לי במה לכתוב כאן את אשר על לבי.

  2. מאת angel eyes‏:

    צירוף דיקנס יפה, אבל איבדת אותי ב-"נשלפים חרבות".

    • מאת אבינועם‏:

      מלחמה שאין לה סיבה היא מלחמה לכל דבר ועניין. אפשר למות ולהיפצע בה כמו במלחמה שיש לה סיבה.

  3. מאת שרית פרקול‏:

    מחשבה מעניינת. אני בטוח זוכרת את הבאבא-בובה מוני מושונוב ב"זהו זה" הרבה יותר מאשר את המקור, יהיה אשר יהיה, ואפילו חיקויים מסויימים של טוביה צפיר מ"ניקוי ראש" הקדומה.

    וכמובן, לובה, הדמות הסטריאוטיפית הבלתי נשכחת של הקופאית הרוסייה ("יש כרטיס מועדון?"), שעשה גם כן טל פרידמן.

    ככל שיהיה מופרז ומופרך יותר, כך זה ייחקק יותר בזיכרון, עד-לא-ידע מה באמת ומה הסאטירה.