[rating=2]

"אלקטרה" היא הצגה יפה מבחינה אסתטית, אפילו הרציחות מבוצעות בצורה מסוגננת, גם השילוב של וידאו עם תיאטרון עובד בסדר. אבל "אלקטרה" היא הצגה קרה. מה זאת הצגה קרה? כמו אוכל קר. "אלקטרה" של סופוקלס, שביים כפיר אזולאי, לא מרגשת – לא ההצגה ולא השחקנית הראשית אולה שור-סלקטר. האווירה שנושבת מהבמה מנוכרת, מרוחקת, על גבול הסטריליות.

"אלקטרה" היא טרגדיה יוונית טעונה, על כל המשתמע מכך, וגם דרמה שמעלה שאלות על גבולות הצדק: צדק שכרוך ברצח. הסיפור בקצרה: לאחר שאגממנון הקריב לאלים את בתו איפיגניה כתנאי לניצחונו במלחמת טרויה, רוצחת אותו אשתו קליטיימנסטרה (הלנה ירלובה) כנקמה על הקרבת בתם. היא נעזרת לשם כך במאהבה, אייגיסתוס (יגאל זקס). המחזה מתחיל עם מצבה המעורער של אלקטרה (אולה שור-סלקטר), שמייחלת לנקמה על רצח אביה ומאבדת תקווה, ונמשך כאשר אלקטרה ואחיה הצעיר אורסטס (אורי רוטשילד) זוממים לרצוח את האם ומאהבה כדי לנקום את דם אביהם.

אבל סופוקלס לא כתב מחזה "רק" על נקמה ועל צדק, אלא על האדם כייצור אנושי בלתי צפוי ובלתי מפוענח, שלא ניתן באמת להבין אותו ואת מניעיו. יותר מזה: שום תורה פילוסופית או פסיכולוגית ושום משטר פוליטי לא יעשו את האדם טוב יותר או חכם יותר וזה כולל מנהיגים גדולים, על טעויותיהם הגורליות, שסחפו עמים שלמים למלחמות מיותרות או לאבדון. זו היתה, בין היתר, המסקנה של המחזאים היוונים, וסופוקלס ביניהם, ואם אנחנו רוצים להתחבר לתקופתנו, זו אחת המסקנות המפחידות של המאה העשרים: מלחמות העולם ומעשי ההרג והטבח ברחבי העולם, ואפשר להתבונן גם במה שקורה בימים אלה באזורנו. הרוע, הנקמה והשנאה אורבים מעבר לפינה מהאויב הגדול ביותר של האדם: האדם עצמו.

כל זאת ועוד לא באים לידי ביטוי ב"אלקטרה" של הקאמרי. הטרגדיה של סופוקלס נראית כמו דרמה משפחתית על נקמה ולא כמו טרגדיה יוונית על כל הרבדים העמוקים שאמורים לבעבע מתוכה. אבל גם כדרמה משפחתית, ההצגה לא משכנעת. נראה שהבמאי כפיר אזולאי ניסה לפצח טרגדיה יוונית באמצעות סיפור משפחתי מודרני, אבל נפל בין הכיסאות – יחד עם השחקנים. התפקידים גדולים עליהם, למרות שפה ושם יש רגעים משכנעים של אולה שור-סלקטר, אורי רוטשילד ובעיקר של האם, הלנה ירלובה.

טוב שתיאטרון רפרטוארי מתמודד עם טרגדיות יווניות ולא רק עם מחזות זמר, קומדיות קלילות ודרמות משפחתיות על גבול הבינוניות. "אלקטרה" היא בהחלט ניסיון תיאטרוני ראוי להערכה, אבל הפעם הניסיון הזה לא עובר. בשתי מילים: אפשר לוותר.