[rating=3]

הקולנוע הצרפתי עשיר בסיפורים מלבבים על קבוצות חברים. כנראה שיש צורך מהותי בקרב באי הקולנוע בצרפת להתנחם ולפתור תככים, שמטרתם העיקרית היא לשמור על הסטטוס קוו של המעמד הבורגני, או אולי כדי להתנחם במגדל השן הבלתי מעורער של מצוקות קטנות שתמיד נפתרות דרך ידידים. ברם, ניתן לפרש זאת כאילו הקולנוע הצרפתי סובל בשנים האחרונות ממשבר מתמשך, ונראה שהוא מנסה לחקות את המודל האמריקני ומבקש ליישם נוסחה של תסריט מוכן מראש.

הרעיון לקחת קבוצת חברים או בני משפחה ולמקם אותם באתר נופש בחופשת הקיץ במטרה לנסות וללבן את מערכת היחסים ביניהם, חוזר על עצמו כבר ארבעה עשורים. זה החל עם קלוד סוטה שהביא זאת לרמה של אמנות בסרטו "ונסנט, פול, פרנסואה ואחרים" מ-1974, ומאז אנו נתקלים בסרטים רבים, חלקם גם תפלים, שמנסים לשחזר את אותה הצלחה: "שקרים לבנים קטנים" של גיום קאנה, "קמפינג" של פביאן אונטניאנט או "חופשה משפחתית" ("Skylab") של ג'ולי דלפי, שיצאו לאקרנים בשנים האחרונות.

נוסחה קבועה זו חוזרת עתה בסרט "ברביקיו", שבה הצופים פוגשים בגיבור המרכזי, אנטואן (למברט ווילסון, "מולייר על אופניים"), שעלינו לקלל אותו מן השוט הראשון ולו בשל פילוסופיית החיים שלו: לאנטואן יש הכל, גוף מצוין לגבר בן חמישים, כושר של ספורטאי, קריירה נהדרת, אישה יפה ואינטליגנטית, כמה רומנים לא מחייבים שמלטפים לו את האגו וחבורה של חברים שהוא מעריץ עוד מימי האוניברסיטה. למרות הכל, הוא לא מסופק. פתרון הפלא שגורם לו להבין שהוא צריך שינוי הוא התקף לב.

מנקודת התחלה זו ואילך, הבמאי אריק לבאן עוזב את סגנון הקומדיה המטורפת שאייפנה אותו בארבעת סרטיו הקודמים, ופונה לכיוון הדרמה-קומדיה הפאסיבית, שעוברת באמצעות הומור ורבאלי, תוך שהוא מוסיף על זה קלישאות עם טעם של חמוץ מתוק.

הסרט נהנה מדיאלוגים איכותיים ונופים יפהפיים, כמו גם חזרתם למסך של שחקנים מפורסמים: ווילסון מופיע כהרגלו קר רוח, זקוף וחסר רחמים. הזוג הנשוי לשעבר, בפטסיט (פרנק דובוסק, "קמפינג") ואוליביה (פלורנס פורסטי – שגונבת לא מעט את זרקורי הסרט) מצויינים בלהטיח העלבות האחד בשני, וההומור בחלקים אלו בהחלט כתוב למופת.

בשאר החלקים ב"ברביקיו" יש בדיחות, אך הן בדרך כלל פוגעות מתחת לחגורה, כשכוח המשיכה מושך אותם עד הרצפה. הסיפור עצמו הוא די שגרתי ולא פורץ דרך בקולנוע הצרפתי, ומלבד כמה פיתולים עדינים, החברים של אנטואן סובלים מצבעוניות, ודשים עד אין קץ בנושאים כמו חיים, מוות, נישואין, סמים וחברות אמיתית.

הסרט "ברביקיו" אולי אינו סרט אוכל, וגם לא בנוי כארוחה צרפתית בת עשר מנות, אלא דרמה צרפתית קלילה, שחסר בה מלח ופלפל כדי להפוך אותה לקומדיה כבירה.