היכולת להבחין בין הרלוונטי למשאלות לב היא המפתח לניהול שיח ציבורי פורה ומשמעותי. נדמה שאנו לוקים בעניין זה ומשלמים על כך ביוקר. מרבית הוויכוחים הגדולים וחילוקי הדעות בתוכנו מקורם במשאלות לב והם חסרי רלוונטיות למציאות הקיימת.

כבני אדם אנו מתקשים לקבל את המצב האנושי של חיים בגבולות, ושאין לנו שליטה על חוקי הקיום ומרבית מרכיבי המציאות. מתקיימת בנו שאיפה לריבונות ולשליטה על הגורל שהיא הרת אסון. על כך כותבת פרופסור רבקה שכטר בספרה המדהים על הפילוסופיה של השפה, "עולם בתוך עולם".

כל עוד אנו מצויים בגבולות הרלוונטי והאפשרי, יש מקום בתוכנו לנהל ויכוח ציבורי ערני ותוסס. זה נכון וזה בסדר וכך צריך להיות. אך, בטרם אנו גולשים להלכי רוח לוחמניים איש נגד רעהו מן הראוי שניתן לעצמנו דין וחשבון מה רלוונטי ומה בלתי, מה אפשרי ונתון בידינו ומה לא, ונרחיק מעמנו כל דחף אנושי לשליטה ולריבונות החורג ממידת אדם.

בלי שנשים לב וניתן את דעתנו, השמאל האורתודוקסי בישראל והימין הקיצוני, אף בהיותם שונים כל כך, מונעים על ידי דחפים עזים לשליטה ולריבונות על הגורל. השיח שלהם נושא אופי של משאלות לב ולא של ניסיון אנושי לתת תשובות ריאליות. האנרגיה השלילית המושקעת על ידם זורמת באפיקים הלא נכונים ובכך היא מייצרת למדינה ולחברה הישראלית הפסדים עצומים ופוגעת בחוסנן.

וכבר השמאל והימין נועצים שיניים איש זה בזה. אתם יפי נפש, בוגדים, לכו לחיות בעזה, יאמרו אנשי הימין לאנשי השמאל. ואילו מן השמאל יאמרו על הימין – אתם פאשיסטים, גזענים, מדינת אפרטהייד הבאתם עלינו, וזה רק על קצה המזלג. מכאן המרחק להחלפת מהלומות הוא קצר ביותר.

ככל שנדע לאתר ולהגדיר טוב יותר את גבולות האפשרי והנתון בידינו, כך ייטב לנו, וככל שנקדים לעשות כן, נצא נשכרים. בשתי קטגוריות העניין המרכזיות של חיינו, השלום והביטחון וחברה וכלכלה, הדבר בולט במיוחד. אנו משקיעים אנרגיות סרק בוויכוחים שלא מביאים אותנו לשום מקום. מציאות זו מייצרת סביבה גלי הדף שליליים, הגורמים לפיצול ופירוד רב בעם ולהתפתחותן של דעות והלכי רוח קיצוניים שסופם מי ישורנו. היא מייצרת חברה פסימית הנוטה להתפלג ולחשוב יותר מקומית.

באשר לכלכלה שלנו, כולנו מושפעים, לטוב ולרע, מתהליכי הגלובליזציה ועמה גם הדילמות החברתיות הגדולות של חיינו. אף שאנו מוגבלים לפעולה במסגרת זו, עדיין נותר בידנו די חופש כדי להיטיב את חיינו בארץ הזו. אם נחשוב כך יתגלה לנו במהרה, כי השיח הציבורי בקטגוריה זו של חיינו חייב להיות הרבה יותר ענייני-טכני-ומקצועי מאשר ערכי-אידאולוגי. מה שמתאים לתרבות של משאלות לב איננו מתאים לחיים במסגרת גבולות אנושיים.

על רקע מבצע "צוק איתן" והתהליכים השליליים הפוקדים כיום את העולם הערבי, מוטלת עלינו חובה עליונה לבחון מחדש את שדרת הנחות היסוד שלנו באשר למרחב האפשרויות בפניו אנו עומדים. באיזו מידה נוכל להשפיע ולכוון את התהליכים באזור ובאיזה מידה זו אשליה שבאה לענות על משאלות לב.

שתי מדינות לשני העמים – זו אולי הדוגמה הטובה ביותר לקונסטרוקציה מחשבתית שהקמנו עלינו כדי לענות למשאלות לבנו לשלום ולשקט אזורי. אשליה שמהווה איום ממשי על קיומה של המדינה. זו בדיוק נקודת הפתיחה לדיון באפשרויות אחרות. בעיקר עלינו להבין שבמזרח התיכון אין פתרונות מהירים לשום דבר, ושלא הכול תלוי בנו. חמור מכך, לעיתים פרט להרס וחורבן אין פתרונות כלל. כאן הזמן זורם באטיות רבה. השיעה והסונה נלחמים זו בזו כבר יותר מ-1,300 שנה.

אפשר בהחלט לומר שלא עלינו המלאכה להקים מדינה לפלסטינים. ואולי נכון יותר שהם ישתלבו במהלך היסטורי רחב ממדים בירדן ובמצרים בהתאמה, ואנחנו ניתן את חלקנו בהיפרדות מחלק ניכר, אך לא כולו, של הגדה המערבית. בראיה שכזו אפשר גם לומר ש"הכיבוש" נכפה עלינו והוא משמש את העולם הערבי כדי לנגח את ישראל ולהחלישה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]