Skip to content

התיאור הסוראליסטי הוא הראליסטי ביותר שיש: על הספר "עם הנצח לא מפחד"

מניסיוני כחייל, ההליכה באזור הדמדומים שבין המציאות לדמיון, היא הדרך היחידה המאפשרת לצלוח את השירות הצבאי. כשהחוויות הצבאיות הן קשות מנשוא, לעתים אין ברירה אלא לחשוב על כל הצבא כהפקה אחת גדולה; השילוב שבין כתיבה סוראליסטית יחד עם העמימות שבין המציאות לדמיון הופכים את הספר "עם הנצח לא מפחד" לתיאור מדויק, חד ונוקב של המציאות […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הספר "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו מלווה את שירותן הצבאי של שלוש נשים בְנות אותו מושב בצפון: יעל, המשרתת כמדריכת קליעה; אבישג, המגויסת ליחידת חי"ר של נשים ומשמשת גם כתצפיתנית בגבול הדרום; וליה, המשובצת ביחידת המעברים של המשטרה הצבאית. הספר מוצג כרומן הסָדוּר לפי פרקים, אולם נראה שנכון יותר יהיה לומר שמדובר בקובץ סיפורים שהחוט השוזר אותם הוא שבמרכזם עומדות שלוש דמויות אלו, אם כי הלחמתם יחד של כל הסיפורים אינה קוהרנטית דיה.

על אף שמוקד הספר הוא שירותן הצבאי של הגיבורות הראשיות, הספר נפתח בזמן היותן בכיתה י"ב. התחלה נבונה זו, שזוכה לסגירת מעגל לקראת סוף הספר, מעצימה את העובדה שלדעתי המחברת מבקשת להדגיש: חיילי צה"ל הם בסך הכול ילדים; הם מגויסים כילדים והם משתחררים כילדים.

החייל לא עובר מטמורפוזה בצבא, החיילים לא מתגייסים כנערים והופכים ל"גברים" (ולמה הצבא הופך את הנערות? ל"נשים"?!); הם פשוט הופכים להיות ילדים במדים, נערות במדים.
נתון זה שם בפרופורציות הראויות את הציפיות שאנו משליכים על ילדינו וילדותנו המופקדים על ביטחוננו.

"עם הנצח לא מפחד" מצטרף לשורה של יצירות המתארות את ההוויי הצבאי, אך יוצא מן השורה במספר דרכים שמבדלות אותו ומרוממות אותו על השאר, וששילובן יחד יוצר אפקט סינרגטי: מיקומן של שלוש הגיבורות בתפקידים הנמצאים על הרצף שבין הלוחם הקרבי בקוטב האחד לבין הג'ובניק בקוטב השני מאפשר למחברת לתאר את ההוי הצבאי של הלוחמות והלוחמים מזווית ראייה שונה, שהייתה פחות אמינה לו התיאור היה מצד לוחם קרבי.

זווית ראייה זו באה לידי ביטוי בשתי דרכים בספר. הדרך הראשונה היא כתיבה בסגנון סוראליסטי. תיאור כזה לא מפקיע את הרובד הראליסטי של הסיפור, כלומר אין מניעה שדברים אלו אכן התרחשו; ומאידך, התיאורים נראים לעתים כל כך הזויים שאתה כקורא מתקשה להאמין שהם אכן יכולים לקרות. אך במחשבה שנייה, כשאני נזכר בחוויות שעברתי במהלך הצבא, כשאני חושב על המדמנה שבה מדינת ישראל מתבוססת יותר מדי זמן, נראה כי במציאות הנוכחית התיאור הסוראליסטי הוא התיאור הכי ראליסטי שיש.

הדרך השנייה משתלבת בראשונה, גם אם אין היא הכרחית, והיא הליכה על הגבול הדק שבין מציאות לדמיון. כך, במספר מקומות בספר לא ברור האם הדברים התרחשו באמת או שהם רק פרי דמיונם של החיילות המְסַפרות.

מניסיוני כחייל, ההליכה באזור הדמדומים שבין המציאות לדמיון, ההסתכלות על כל המתרחש מבעד מַסַך חוצץ, היא הדרך היחידה המאפשרת לצלוח את השירות הצבאי. כשהחוויות הצבאיות הן קשות מנשוא, לעתים אין ברירה אלא לחשוב על כל הצבא כעל משחק, כהפקה אחת גדולה; כאשר המפקד מתאכזר אליך, הוא לא באמת אכזרי; הוא משחק את תפקיד המפקד האכזר ואתה בתפקיד החייל הקרבן. והשילוב שבין כתיבה סוראליסטית יחד עם העמימות שבין המציאות לדמיון הופכים את הספר "עם הנצח לא מפחד" לתיאור מדויק, חד ונוקב של המציאות הצבאית.

עם הנצח לא מפחד, שני בוינג'ו, זמורה-ביתן מוציאים לאור, 2014, 288 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן, ביקורות קודמות"]

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן