אלו ימים של דיסוננס קוגניטיבי חזק הפוקד את כולנו. אנו שואפים לקצת שקט, שלווה ואולי גם שלום, וכלום מזה אין. מצוקה אמתית – מה עושים? בולט במיוחד מצבו של השמאל בקרבנו. הוא שוטף את רחובות ערינו וכיכרותיהן במלל המבטא נואשות גדולה. הדברים אינם הולכים על פי השקפותיו, מדוע זה?

במשך שנים בנה השמאל בישראל קונסטרוקציה מחשבתית "מופלאה" שבמרכזה נמצא הערך "כיבוש". טול ממנו את הערך הזה ומגדל הקלפים הגבוה שבנה מעליו יקרוס באחת כלפי מטה כלא היה. מה יותר בלתי הומניסטי מאשר כיבוש. זה קולניאליזם, גזענות, אפרטהייד, אדנות, דבר שמדינה דמוקרטית לא יכולה לחיות עמו, וכו'.

באופן אבסורדי אולי, השמאל והימין כאחד מתאפיינים במשב רוח גאולי. שניהם מרוממים את עצמם בשרוכי הנעליים של ערכים ואידאולוגיות. השמאל בערכים האנושיים האוניברסליים ואילו הימין ברגשות ובצרכים לאומיים פרטיקולריים. שניהם, בלי דעת, פועלים במענה לצורכי נפש איחודיים. הם טיפוסים טנטליים השואפים לאיין את עצמם ולחזור אל הרחם, כהגדרתו של פרופסור שלמה גיורא שוהם על פי ספרו בתורת האישיות "מרד יצירה והתגלות".

גישה שונה לדברים אפשר למצוא בספרה המרתק של פרופסור רבקה שכטר, העוסק בפילוסופיה של השפה, "עולם בתוך עולם". על פיה, אפשר לומר שהימין והשמאל שואפים לריבונות ולשליטה על המציאות החורגת ממידת אדם: על חוקי הקיום ועל הגורל וגם על מרכיבי המציאות האחרים שאין לנו שליטה עליהם. הלך רוח שכזה מוביל את הזוג הפלאי והמוזר הזה, שמאל וימין, להתייחסות לדברים כאילו שהכול נתון בידינו ואם רק נרצה נוכל לכוונם על פי רצונותינו. ולא היא.

זה המבוך אליו נקלעו שני ה"חביבים" הללו, ובניסיונותיהם הנואשים לפרצו הם ייבנו ארמונות ומבני-על מחשבתיים שנשענים על משאלות לב, ומתעלמים מן ההיבטים הרלוונטיים והמעשיים של חיינו: קונסטרוקציות מחשבתיות התומכות בשאיפותיהן הגאוליות. לא זה ולא זה יביאו אותנו למקום טוב כלשהו.

אנו זקוקים כיום יותר מכל להלך רוח סזיפי. לאנשים המתמודדים עם המציאות על דרך היצירה, ולחברה שפותרת בעיות ולא מייצרת אותן.

כך למשל, מנהיגי השמאל הפוליטי, זהבה גלאון, שלי יחימוביץ ולעיתים לא פחות מהן גם יצחק הרצוג, מבלי דעת, מרבים לדבר על אופק והסדרים מדיניים ועל יוזמה ישראלית בנדון. אם אכן הכול נתון בידינו מה יותר נכון מלנקוט ביוזמה. והצדק עמם. אך, כאמור, לא אלו פני המציאות. לצורך כך הם יגייסו את כל מה שנראה, שייתכן ונדמה ואפשרי ואולי הוא הדבר: שתי מדינות לשני העמים, הכיבוש כמובן, אבו מאזן, מדינות האסלאם הסוני המתון שסביבנו והאיום הנשקף להם מארגוני האסלאם הקיצוניים השוטף את אזורינו, ההצעה הסעודית ואף הליגה הערבית. ועל התשתית הזו ייבנו מגדל קלפים מפואר, כמענה לצרכים האיחודיים שמזינים אותם ולדחפיהם הבלתי נשלטים ובלתי מודעים למרידה במציאות.

אחד הדברים היותר בולטים של התנהגות אנושית זו היא התעלמות מן הצד האחר ומחלקו ואחריותו לדברים, וגיבוש השקפת עולם הנשענת על צעדים חד צדדיים, שלנו כמובן. השמאל – נקים מדינה פלסטינית, והימין – נספח את יהודה ושומרון, שהם שטחי ארץ ישראל מאז ומעולם. ובה גואל לציון. במעמד זה, כל אפשרות אחרת איננה קיימת.

בהחלט נראה כיום, יותר מתמיד, שפתרון שתי המדינות לשני העמים הוא צעד אחד קדימה של העולם הערבי להחליש את ישראל ולהתישה, ובבוא העת לנפנפה מן האזור. ודאי שהערבים כולם יקבלו את הדרך הזו. מה יש להם להפסיד? כך זה עובד באזורנו. לא שלום אלא הודנה. היום אי אפשר להשמיד את היהודים נעשה זאת מחר.

מירב אחריות לבעיה הפלסטינית מוטלת כיום על הארצות הערביות השכנות, וישראל תיתן את חלקה בהיפרדות מחלק ניכר, אך לא כולו, של שטחי יהודה ושומרון, כשיהיה למי למוסרם. כשמדינות באזורנו מתפרקות ואיש איננו יודע מה יילד יום, הדבר האחרון שיש לעשותו הוא להקים מדינת ננס פלסטינית שתאחז בגרונה של ישראל.

בהחלט נכון לענות ליוזמה המצרית להסדרת המצב בעזה, אך בשום פנים ואופן אין לכרוך זאת במו"מ להקמת מדינה פלסטינית. את המו"מ הזה שינהלו הפלסטינים מול אחיהם הערבים.

חיל ההנדסה של השמאל הישראלי כשל בחשיפת מנהרות התת מודע שלו, ובכך הוא סולל את הדרך להתחזקותו ולהתעצמותו של הימין בתוכנו. אין ביכולתו לספק פתרונות רלוונטיים ומעשיים למציאות השוררת, ונזקו רב מתועלתו.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]