Skip to content

דמויות שגדלו ללא אהבת המחברת: בעקבות "גברת ורבורג" של עירית לינור

אני סבור שגם המחברת יודעת שכילד הגדל ללא אהבת הורה, כך דמויות שגדלות ללא אהבת מחברם, סובלות מפגמים: כל הדמויות בספר מתוארות בסרקזם, במרירות, בציניות, וכאשר הדמויות מתוארות באופן זה, הקורא קורא את הספר מבעד אותה סלידה שמתארת המחברת, וכאשר הדמויות מתוארות באופן ציני, הקורא לא יכול להזדהות עמן, אפילו לא לשנוא אותן. הן אינן מועררות רגש כלשהו בלב הקורא

דמויות שגדלו ללא אהבת המחברת: בעקבות "גברת ורבורג" של עירית לינור

אני סבור שגם המחברת יודעת שכילד הגדל ללא אהבת הורה, כך דמויות שגדלות ללא אהבת מחברם, סובלות מפגמים: כל הדמויות בספר מתוארות בסרקזם, במרירות, בציניות, וכאשר הדמויות מתוארות באופן זה, הקורא קורא את הספר מבעד אותה סלידה שמתארת המחברת, וכאשר הדמויות מתוארות באופן ציני, הקורא לא יכול להזדהות עמן, אפילו לא לשנוא אותן. הן אינן מועררות רגש כלשהו בלב הקורא

כאשר באתי לסכם לעצמי בכמה שורות על מה מספר הרומאן "גברת ורבורג" של עירית לינור, תקפה אותי מבוכה שאין אני מורגל בה: למרות שהספר מפרנס למעלה מ-350 עמודים, קשה לתאר במספר שורות מה מתגולל בין דפיו. נכון, יש בו אשה, היא "גברת ורבורג", שגדלה ומתגוררת בתל-אביב ולאחר משבר משפחתי מתאהבת בבן-השכנים. אך מעבר לכך, קשה לדבר על ציר עלילה (או מספר צירים) עליו נע הספר, או אפילו על "מהות" הטמונה בספר. גם בכריכה האחורית של הספר לא מצאתי מזור ומנחם: היא אמנם אומרת הרבה על מה שמתרחש בספר, וכמובן לא שוכחת לפאר ולקלס את המחברת, אך למעשה לא אומרת כלום.

את גברת ורבורג אפשר לתאר כאשה מהזן הישן, אולד-פאשן, כזו שהגברים, כולל הגברים במשפחתה, סובבים את חייה, וכפי שמעיד שם הספר – כזו שכרוכה אחר בן זוגה ולא בעלת זהות עצמאית.
נראה לי שתיאור כזה יעשה חסד עם הדמות הראשית: לינור אינה מציבה בספר אלטרנטיבה שמרנית לתפישות פמיניסטיות או "חדשניות" שמסתובבות בעיר המגורים של הגיבורה, שכן חלופה כזו אינה מבוססת בספר; נכון יותר יהיה לומר שתיאורה של הדמות הראשית נעשה באופן שטחי וסטראוטיפי, ולא מתוך היכרות מעמיקה עם האפשרות השמרנית.

חיזוק לדבריי אני שואב מאופן תיאור עיסוקה של גברת ורבורג כעורכת דין. פרט לתיאור עורכי הדין כאנשים תאבי בצע, ציניים ושקרנים, שמסובבים את המציאות כך שתתאים לאינטרסים שלהם, לא ניתן למצוא על הפרופסייה דבר: אין שימוש בשפה ובמונחים המשפטיים, אין תיאורי רוחב של אורחות החיים של עורכי הדין, אין כמעט דבר על הממשק שבין הקריירה לבין תחומי החיים האחרים. כאילו המקצוע של הגיבורה הוא נספח לחייה, הוא מקרי. אין זו מקריות במובן הקרקסי (כצירוף מקרים מצחיק) או האבסורדי; זו מקריות שקרובה יותר להיות רשלנות.

נדמה כי החיסרון העיקרי של הספר הוא העובדה שהמחברת אינה אוהבת את דמויותיו, את דמויותיה – יציר כפיה, ולמרות שהמחברת אינה מאמינה בסיבתיות פסיכולוגית, שכפי שמבטיחה לנו הכריכה האחורית, אני סבור שגם היא יודעת שילד הגדל ללא אהבת הורה – דמויות שגדלות ללא אהבת מחברם – סובלות מפגמים: כל הדמויות בספר מתוארות בסרקזם, במרירות, בציניות. תיאורים כאלו עשויים להיות משעשעים, נוקבים וחדים, ולפרקים, בעיקר בתיאור הוריה של הגיבורה, הם הזכירו לי את משפחתי שלי.

אולם זווית ראיה צינית כזו על המציאות אינה יכולה להחזיק לאורך זמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן זה, קשה לקורא להזדהות עמן, הוא קורא את הספר מבעד אותה סלידה שמתארת המחברת. ציניות, שמעתי פעם, היא כמו מגן משוח בשמן: כל דבר שתזרוק על האדם הציני יחליק לפניו ולא יגע בו, כמו חץ הנזרק על מגן משוח בשמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן ציני, הקורא לא יכול להזדהות עמן, אפילו לא לשנוא אותן. הן אינן יכולות לעורר רגש כלשהו בלב הקורא.

גברת ורבורג, עירית לינור, אחוזת בית הוצאה לאור, 2014, 367 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – ביקורות"]

1 Comment

  1. מנצל
    6 בספטמבר 2014 @ 12:22

    דמויותיה של עירית לינור הן כנראה בבואתה. צינית, שטחית ובעיקר לא מעניינת איש.

כאשר באתי לסכם לעצמי בכמה שורות על מה מספר הרומאן "גברת ורבורג" של עירית לינור, תקפה אותי מבוכה שאין אני מורגל בה: למרות שהספר מפרנס למעלה מ-350 עמודים, קשה לתאר במספר שורות מה מתגולל בין דפיו. נכון, יש בו אשה, היא "גברת ורבורג", שגדלה ומתגוררת בתל-אביב ולאחר משבר משפחתי מתאהבת בבן-השכנים. אך מעבר לכך, קשה לדבר על ציר עלילה (או מספר צירים) עליו נע הספר, או אפילו על "מהות" הטמונה בספר. גם בכריכה האחורית של הספר לא מצאתי מזור ומנחם: היא אמנם אומרת הרבה על מה שמתרחש בספר, וכמובן לא שוכחת לפאר ולקלס את המחברת, אך למעשה לא אומרת כלום.

את גברת ורבורג אפשר לתאר כאשה מהזן הישן, אולד-פאשן, כזו שהגברים, כולל הגברים במשפחתה, סובבים את חייה, וכפי שמעיד שם הספר – כזו שכרוכה אחר בן זוגה ולא בעלת זהות עצמאית.
נראה לי שתיאור כזה יעשה חסד עם הדמות הראשית: לינור אינה מציבה בספר אלטרנטיבה שמרנית לתפישות פמיניסטיות או "חדשניות" שמסתובבות בעיר המגורים של הגיבורה, שכן חלופה כזו אינה מבוססת בספר; נכון יותר יהיה לומר שתיאורה של הדמות הראשית נעשה באופן שטחי וסטראוטיפי, ולא מתוך היכרות מעמיקה עם האפשרות השמרנית.

חיזוק לדבריי אני שואב מאופן תיאור עיסוקה של גברת ורבורג כעורכת דין. פרט לתיאור עורכי הדין כאנשים תאבי בצע, ציניים ושקרנים, שמסובבים את המציאות כך שתתאים לאינטרסים שלהם, לא ניתן למצוא על הפרופסייה דבר: אין שימוש בשפה ובמונחים המשפטיים, אין תיאורי רוחב של אורחות החיים של עורכי הדין, אין כמעט דבר על הממשק שבין הקריירה לבין תחומי החיים האחרים. כאילו המקצוע של הגיבורה הוא נספח לחייה, הוא מקרי. אין זו מקריות במובן הקרקסי (כצירוף מקרים מצחיק) או האבסורדי; זו מקריות שקרובה יותר להיות רשלנות.

נדמה כי החיסרון העיקרי של הספר הוא העובדה שהמחברת אינה אוהבת את דמויותיו, את דמויותיה – יציר כפיה, ולמרות שהמחברת אינה מאמינה בסיבתיות פסיכולוגית, שכפי שמבטיחה לנו הכריכה האחורית, אני סבור שגם היא יודעת שילד הגדל ללא אהבת הורה – דמויות שגדלות ללא אהבת מחברם – סובלות מפגמים: כל הדמויות בספר מתוארות בסרקזם, במרירות, בציניות. תיאורים כאלו עשויים להיות משעשעים, נוקבים וחדים, ולפרקים, בעיקר בתיאור הוריה של הגיבורה, הם הזכירו לי את משפחתי שלי.

אולם זווית ראיה צינית כזו על המציאות אינה יכולה להחזיק לאורך זמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן זה, קשה לקורא להזדהות עמן, הוא קורא את הספר מבעד אותה סלידה שמתארת המחברת. ציניות, שמעתי פעם, היא כמו מגן משוח בשמן: כל דבר שתזרוק על האדם הציני יחליק לפניו ולא יגע בו, כמו חץ הנזרק על מגן משוח בשמן. כאשר הדמויות מתוארות באופן ציני, הקורא לא יכול להזדהות עמן, אפילו לא לשנוא אותן. הן אינן יכולות לעורר רגש כלשהו בלב הקורא.

גברת ורבורג, עירית לינור, אחוזת בית הוצאה לאור, 2014, 367 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן – ביקורות"]

1 Comment

  1. מנצל
    6 בספטמבר 2014 @ 12:22

    דמויותיה של עירית לינור הן כנראה בבואתה. צינית, שטחית ובעיקר לא מעניינת איש.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן