אבי שליים נמנה על ההיסטוריונים החדשים, אלו שאימצו גישה פוסט ציונית ביקורתית ביותר כלפי מדינת ישראל ומצד אחר – אהדה בלתי מוסתרת לערבים ובמיוחד למיוחסים שבהם. כאיש אוקספורד רוחש שליים אהדה עמוקה למלך חוסיין המנוח, לטוב לבו, אצילותו, נדיבותו, הדר הליכותיו, נימוסיו המשובחים ואהבת השלום שלו. את הצד הישראלי הוא אוהב הרבה פחות – לא נורא נתגבר. למען האמת, ישראלים רבים חיבבו את המלך חוסיין בשל אותן תכונות שייחסו לו ולא רבים עצרו לתהות כיצד הסכים מלך וראש מדינה לשמש בפועל גם כסוכן של ה-CIA.

לזכותו של שליים אפשר לומר שבדרך כלל אין הוא מעוות את העובדות וכך, בביוגרפיה שלו על המלך חוסיין הוא מספר כיצד ירדן רכשה ב-1965 נשק רב ובכלל זה כמות גדולה של  טנקי פטון M-48 מארצות הברית. רכישת הטנקים התאפשרה לאחר שהמלך חוסיין, שהגדה המערבית הייתה אז בשליטתו, התחייב אישית לישראל ולארצות הברית שהטנקים לא יעברו את גבול הירדן.

אין חולק על כך שהמלך חוסיין לא רצה להסתבך עם ישראל ערב מלחמת ששת הימים וגם שליין, בהגינות רבה, מציין כי ישראל עשתה כל מאמץ למנוע ממנו להצטרף למלחמה ואף הייתה מוכנה שיירה ללא תגובה כמה מטחים של כבוד. מטח כזה, שזכור לי היטב, נחת בשדות המושב שלי ב-5 ביוני 1967. פניית ישראל לשמירה על השקט לא נענתה הואיל והמלך חוסיין העביר ערב המלחמה את הפיקוד על צבאו לגנרל מצרי וכך נשלחו חטיבות השריון שלו לגדה המערבית אגב הפרת כל ההבטחות.

במלחמת ששת הימים לחמו הטנקים, שהובטח כי לא יחצו את הירדן, בעמק דותן מול טנקי שרמן מיושנים של צה"ל. הקרב היה קשה ונפלו בו לוחמים רבים. דליה רביקוביץ אפילו כתבה שיר על הקרב. גדי וצבי התגלו ככתוב בשיר בהדר גבורתם ובהמשך היתרון האווירי המוחץ  של ישראל חרץ בתוך שלושה ימים את גורל המערכה ולא הרבה טנקים נותרו למלך מאלו שחצו את הירדן.

למה נזכרתי בקרב הנשכח ההוא? אולי הסיבה לכך שעדיין מספרים לי שמדינה פלסטינית מפורזת היא המזור לכל בעיותיה של ישראל. מה פירוש הבטחות לפירוז ומה הן שוות בכלל אנו יכולים ללמוד מאותה אפיזודה היסטורית, אבל אין צורך להידרש לעבר הרחוק – גם הסכם אוסלו כלל סעיפי פירוז שיושמו כידוע בקפדנות ברצועת עזה. היום מועלית שוב הדרישה לפירוז אבל גם אנחנו כבר לא מקבלים אותה ברצינות.

הקרבות ליד גדר הגבול בגולן בין משטר אסד לקבוצות מורדים אסלאמיות מעלים גם הם זיכרונות, לא נושנים מדי, של קריאות תקיפות ל"העזה מדינית" וליוזמה במו"מ עם סוריה על מנת להגיע להסכם שלום נוסף (תוך פירוז הגולן כמובן) שיגרום ליציאת סוריה מהציר המאיים איראן-חיזבאללה. אגב, בין מי שהטיפו למו"מ עם סוריה היו שטענו שממילא עם הפלסטינים אי אפשר להתקדם לכן עדיף לדבר עם אסד.

כעת, שוחרי השלום הבלתי נלאים לא מפסיקים לטרטר לנו כי הואיל והוכח לאחר "צוק איתן" שאין לצה"ל יכולת הרתעה ואין לו יכולת להכריע את האויב, יש לצאת ביזמה מדינית נוספת ולקחת סיכונים למען השלום. לא ברור לי כיצד המסקנה הזו נובעת מהנחות היסוד. אפשר באותה מידה של היגיון לטעון שמי שאין לו עדיפות צבאית מוחצת לא יכול להרשות לעצמו סיכונים מיותרים, אבל כל הקלישאות האלו אין להן דבר עם המציאות.

אולי לראש הממשלה באמת אין מדיניות, אולם ברור שהוא סבור בצדק שאין לערוך ניסיונות מסוכנים. כל הסדר כרוך בנסיגה עמוקה מאוד קרוב לגבולות 67'. בצד שכנגד אין אפילו שליט חביב כמו המלך חוסיין שיבטיח בכנות פירוז ולא יקיים את ההבטחה שלא ברצונו, אלא יש סיכוי מצוין שגם אם נחתום על הסכם עם הרשות הפלסטינית, זו תתאדה כשלג ביום שרב בתסריט דומה למה שהתרחש ברצועה ונקבל את עזה גם בקלקיליה. טרם שמעתי ולו הצעה קונקרטית אחת כיצד מתגברים על הבעיה הזאת מלבד חידוש מלא של הכיבוש. לא יהיה קל לכבוש מדינה פלסטינית ריבונית העולם יהיה כמרקחה.

הואיל ומכל עבר מאיצים בנתניהו שיחדל מהקיפאון ויפצח ביזמה מדינית כלשהי  כדי לשבור את הקיפאון, הוא כמעט נשבר ומלמל משהו על "אופק מדיני חדש". אני מקווה שהדברים היו רק מהשפה ולחוץ. "לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם" אמר קוהלת ואכן יש עת מלחמה ועת שלום, אבל קיימת גם הדרך השלישית והיא – לא מלחמה ולא שלום, אלא המתנה דרוכה.

מכל מקום, גם מי שדוגלים בקיפאון מדיני כמוני מבינים שאי אפשר להגיע לכך על ידי אי עשיית דבר.  בשביל קיפאון צריך לעבוד וזה הזמן לומר שנשמח לשאת ולתת עם כל ממשלה פלסטינית מאוחדת, שזוכה ללגיטימציה כללית, שנבחרה באופן דמוקרטי ושתמחיש שיש לה מחויבות מלאה לשלום ולהסכמים שנחתמו ולמלחמה בטרור. כמו כן תידרש הממשלה הפלסטינית להוכיח שהיא שולטת בכוח הצבאי היחיד בגדה וברצועה ולא קיים בנמצא שום גורם היכול להוביל להפלתה בדרכים לא דמוקרטיות.

במילים פשוטות, לא רק הצהרות אלא הוכחת מציאות. לא די בקבלת שלושת תנאי הקוורטט אבל קבלתם על ידי ממשלה יחידה, בעלת סמכות בלתי מעורערת בגדה וברצועה, היא תנאי סביר לתחילת מו"מ. מאחר שלאור הניסיון מדובר בתסריט דמיוני, ניתן יהיה להמשיך בקיפאון. אם במקרה טעיתי והתנאים יושגו – אזי יש מקום לנהל מו"מ רציני. ברור לי ששוחרי היוזמה המדינית יטענו שאני רק מניח מקלות בגלגלי עגלת השלום. שיהיה.