Skip to content

בניכוי הביטחון, יוקר המחייה, הכיבוש וכל השאר – הכל גן עדן

החיים זה לא מעדן חלב וברלין זה לא החו"ל היחיד. אז באמת, עזבו אתכם מהמילקי ומאלכסנדר פלאץ; המזון יקר כאן או לא יקר? תחבורה ציבורית סבירה יש כאן? דיור בר השגה יש? אז נבחרי ציבור, במטותא: תפסיקו להטיף ותתחילו לתקן. ובנפרד: הגירה היא בחירה אישית לגיטימית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

הניחו למילקי, זה ממילא מעדן חלב חסר סטייל ונטול טעם של ממש. עזבו גם את ברלין. נכון, עיר יפה, מתפתחת, זולה במובנים רבים, מושכת צעירים רבים מכל העולם, מציעה תרבות ענפה, חיים נעימים, מגורים זולים וכל הדברים האלה שקורצים לנו. רק מה, כשאנחנו שומעים גרמניה בכלל וברלין בפרט, זה מצלצל – ובצדק היסטורי עגום – רע. אז במקום גרמניה וברלין אפשר להגיד צרפת ופאריז (או מארסיי, טולוז, בורדו); אפשר להגיד אמריקה וניו-יורק (או לוס אנג'לס, או שיקגו, או פניקס); אפשר גם להגיד אוסטרליה, הולנד ואפילו קוסטה-ריקה.

אז שימו בצד את המילקי הטיפשי ואת ברלין הטעונה, שבגלל טיפשות, רדידות וטרמפ ציני של אנשים לא ראויים הפנו את תשומת הלב והזרקור למקום שמואר על-ידי הפנס – והשאירו באפלה את הקטסטרופה האמיתית: היעדר התקווה. ההזנחה. הייאוש. התסכול.

בעיקר הרוע והגזל המכוון.

חשמלית אירופית. עניין של שירות. וגם תרבות (צילום: טובי פולק)

אבל לפני שניגע בעיקר כדאי שנסיר מהשולחן את התפל: מה זה לכל הרוחות עניינו של הזולת היכן בוחר אדם לחיות את חייו? מי שמתאים לו לחיות את כל חייו בתל-אביב, באר-שבע, קרית-גת, ירוחם, עפולה או קרית-שמונה, שיחיה אותם שם. מי שמחפש משהו אחר ויכול לממש את חיפושיו – בבקשה. זה עניינו. השאלה היא לא איפה מחליט אדם כלשהו לחיות את חייו, אלא למה: מה מביא אותו להחלטות כאלה, שלעולם אינן פשוטות.

אז נניח שאנחנו – כולנו – יהודים וציונים ומלח הארץ וילידי הארץ; וגם כאלה שעלו מבחירה או מאונס ממדינות פחות נעימות; ונניח שכולנו, הילידים והעולים, אזרחים למופת, משלמי מיסים, מקיימים את כל חובות השירות ולעולם לא חוצים רחוב באור אדום – נניח שמשאת נפשנו ושאיפת חיינו הן לגור במקום הזה כל ימי חיינו. עד שיבה טובה. לנצח. רק נניח.

אז תגידו לי אתם, המטיפים בשער (היציאה): מדוע בחירה של מאות אלפים או מיליונים לחיות בארץ שבה נולדו חייבת להיות כרוכה במחיר בלתי אפשרי? ברמה הכלכלית? ברמת החינוך? ברמת השירותים הציבוריים הבסיסיים ביותר? בלי שכר הוגן, יציבות תעסוקתית, בלי דיור בר השגה, בלי שמץ של תחרות בכל השירותים והמוצרים, בלי חינוך ראוי, עם שירותים ציבוריים עלובים, עם רשת מחוררת של ביטחון סוציאלי. האם זה הדיל ואין בלתו?

האם זה חטא נוראי לדרוש שכר ראוי? תחבורה ציבורית מודרנית? מנהיגים ישרים ומסורים לתפקידם? חלוקה הוגנת יותר של העושר? בריאות שווה לכל? פרנסה יציבה גם אחרי גיל 50? 40? 35? כי מה אנחנו מבקשים בסך הכל? רק את מה שמובן מאליו בכל מדינה מערבית סבירה.

אז נכון, אנחנו לא המדינה הכי גרועה לחיות בה על פני הגלובוס. אפריקה זה לא פיקניק, סין זה לא קייטנה, בהודו נורא צפוף והעוני נורא, דרום ומרכז אמריקה אלימות ומושחתות בחלקים רבים, רוסיה מדינה קשה במיוחד, מזרח אירופה, מזרח אסיה. לא משהו. קשה, קשה.

אבל אנחנו הרי לא משייכים את עצמנו לעולם השני או השלישי, לא ככה? מדינת ישראל רואה בעצמה מדינה מערבית מתקדמת, לא? עם כמות אסטרונומית של זוכי נובל, עם יין משובח, סצינת אוכל מפותחת, תעשייה ביטחונית מפוארת, עם המצאות ששינו את פני העולם (דודי שמש ודיסק און קי כבר אמרנו?), המון כבישים, מחלפים, רמזורים, פקקים. אנחנו נורא מערביים בעיני עצמנו, אז איך זה שמדינה ששולחת לחלל טילים ולווינים חדשות לבקרים לא מסוגלת לחפור כמה מנהרות לרכבת תחתית? זה עד כדי כך מסובך? מה, זו בעיה ביטחונית או משהו? מה לא מספרים לנו מקבלי ההחלטות, שעשוי להצדיק את הכישלון הקולוסאלי הזה?

ולכל אלה שהולכים עשרות ומאות שנים לאחור, אל גורלם המר של יהודים במקטעים שונים וטראגיים של ההיסטוריה: נכון. אתם צודקים. הרגו בנו, טבחו בנו, השמידו מיליונים מאיתנו. אבל גם אם נסכים שהאנטישמיות מרימה שוב את ראשה המכוער (גם בגלל מעשינו ובעיקר מחדלי מנהיגינו המופקרים; כיבוש כבר אמרנו? דיכוי? התנחלויות?); גם אם נסכים שההיסטוריה האיומה עלולה לחזור על עצמה; גם אם נסכים על כך שהקמנו את ארץ המקלט הזאת בשביל שנשמור עליה ובתמורה היא תשמור עלינו;
גם אם נזכור את כל אלה, בואו נעשה חשבון קצר ופשוט: מאז 1945, כמה יהודים, כמה ישראלים – כמה גברים, נשים וגם ילדים, יהודים וישראלים – נהרגו, נרצחו, הלכו לעולמם בנסיבות לא טבעיות כאן בישראל, ביחס לשאר העולם? מה היחס? אחד לכמה? לאלפים? לעשרות אלפים?

איפה יותר בטוח ליהודי ו/או ישראלי לחיות את חייו? איפה יש סיכוי גדול פי כמה וכמה שיסיים את חייו מוקדם מהמצופה ולא כדרך הטבע?

רכבת תחתית מודרנית. זה כל כך הרבה לבקש? (צילום: טובי פולק)

ההיסטוריה הלא כל-כך קצרה של שבעים השנים האחרונות לא מבטיחה יותר מדי ביטחון למי שבוחר לחיות כאן את חייו. זו המציאות וכדאי שנזכור את המספרים. ולאדם בריא וחיוני, שתוחלת חייו נעה בין 70 ל-85 שנים, התקופה הזאת היא בפועל כל ימי חייו. אז באיזו זכות ועל איזה בסיס יכול מישהו להטיף לזולתו היכן ואיך לחיות את מעט ימי חייו?

מותר לנו, חובתנו, להחליט כיצד והיכן לחיות את חיינו. לפחות למעטים שבינינו שלא מאמינים בגלגול נשמות ובהזדמנות נוספת. כי מה שיש זה מה שיש.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – טורים קודמים"]

 

3 Comments

  1. שרה
    15 באוקטובר 2014 @ 16:54

    טובי, אני מזדהה עם דבריך, ואני חושבת שלדור שלכם יש אתגר גדול מאד: להביא לכך שילדינו יוכלו לחיות כאן ולהקים את ביתם, יוכלו לקבל השכלה גבוהה, יוכלו להקים משפחות, הכל תלוי בחלוקה נכונה של משאבי המדינה. נראה לי שיש צורך במהפכה כלכלית ושינוי סדרי עדיפויות. יש לנו כאן הרבה סרחי עודף מימי מפא״י העליזים שאי אפשר להתנתק מהם. זה מתחיל בתעסוקה (נפוטיזם, פרוטקציה, צטאלך), בחלוקת משאבים (קרקעות לבניה ציבורית, חשמל, מים, הקצאת משאבי טבע) ועוד הרבה נושאים של חוסר יעילות משווע במגזר הציבורי. אז אתם, הדור הצעיר צאו למלחמה הזו. בהצלחה!

  2. גידי
    12 באוקטובר 2014 @ 21:05

    טובי
    כל מילה בסלע.בניי ובנותיי אין להם את הדילמה הזאת כך אני מאמין, הם יחיו יבנו יצרו וילחמו בארץ ישראל.
    שלושה מילדיי משרתים בצבא ושניים בדרך. בני הצעיר נלחם בצוק איתן ,נפצעו ונהרגו לידו.בשבוע הבא אתייצב בבה"ד 1 לסיום קורס הקצינים שלו.לי אין לשלם לו משכנתא ועל המדינה לחשוב על פתרון ליוקר החיים במדינה . ,הגיע הזמן לחלק את העוגה מחדש.
    משל הזרקור שלך מצא חן בעניי,אנו יודעים מה קורה היכן שהאלומה נמצאת ,אותי מעניין החושך.צריך הרבה פנסים שיאירו ואת החושך נגרש.

  3. Seeking
    11 באוקטובר 2014 @ 23:05

    Why do you see all so negative dear??

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן