האיש ללא זהות

הטרגדיה האישית שלי הודגשה במיוחד לאור ענין המזרח-מערב הזה, מכיוון שבני עדות המזרח תמיד ראו בי אשכנזי למהדרין על פי המראה הלבנבן שלי, בעוד האשכנזים החלו לחשוד בי בצדק – יותר מתמיד – שאני נישט פון אונזערע

Print Friendly

נולדתי ישר לתוך סיירת מטכ"ל של החברה הישראלית: זכר, חילוני עם מראה אינטלקטואלי אשכנזי. מעמדת הזינוק הזו נראו מעמדי ועתידי מובטחים, ואכן כך היה בגן הילדים ובבית הספר ובצבא ובעבודה, עד שיום אחד גיליתי בזעזוע שלמרות התעלמותי התרחשה במהלך השנים שחיקה איומה במעמדי: הנשים יצאו למלחמה בגברים בתואנה שהן נלחמות על מקומן בחברה ואנחנו הפכנו למיעוט נרדף, שלא לומר גזע נכחד. הציבור הדתי התרבה בקצב אקספוננציאלי++, האינטלקטואלים הדביקו את קצב ההתעניינות שלי בתרבות העולם ואף עברו אותו ובני עדות המזרח הפכו את הבורות והגסות לענין להתפאר בו ואת התרבותיות לענין מביש.

הטרגדיה האישית שלי הודגשה במיוחד לאור ענין המזרח-מערב הזה, מכיוון שבני עדות המזרח תמיד ראו בי אשכנזי למהדרין על פי המראה הלבנבן שלי, בעוד האשכנזים החלו לחשוד בי בצדק – יותר מתמיד – שאני נישט פון אונזערע.

צילום אילוסטרציה: עמית מנדלזון

בוקר אחד נפלה בי ההכרה שאין לי שום קבוצת התייחסות ותמיכה להשתייך אליה ושום סיסמה לקעקע על חזי. כשתמכתי בשוויון זכויות לנשים בתקווה לקושש לי שם רומן זריז או שניים, היו הנשים בטוחות שאני הומו, כי איזה גבר יעשה דבר כזה; כשהכנסתי לז'רגון שלי מעט אי"ה ובס"ד וצמתי בכיפור כדי להפגין סובלנות ופלורליזם החלו מעט ידידי מבני עקיבא להתרחק ממני, אולי מחשש שאני סוכן שב"כ מתחזה. ניסיתי במשך זמן רב לעמוד בקצב קריאת הספרים של הציבור האינטלקטואלי עד שהבנתי שעם הירידה ההדרגתית בקשב ובריכוז שלי גם זו מערכה אבודה, אבל אף אחד מחברי בני עדות המזרח לא הצליח לשכנע אותי אפילו לנסות להתחיל לשמוע אייל גולן, שרית חדד או שום זמר ששמו מסתיים ב'פרץ'. השתדלתי, הו, כמה השתדלתי להשתלב במרחב ולהצהיר על אהבתי לבועז שרעבי ושושנה דמארי ולשני זמרים נהדרים באמת ששמותיהם מתחילים ב'שלומי' ואפילו התחלתי להזכיר את זוהר ארגוב כמי שנועד לגדולה אלמלא השימוש בעיבודים ובליווי המוזיקלי הירודים שסופקו וגרמו לו יותר נזק מהשימוש בהרואין, וכך איבדתי לצמיתות את מעט האהבה שעוד זכיתי לה בין בני דודי מעדות המזרח. גם איזכור סבי מצד אמי שהיה יליד עירק ואפילו הגילוי המאוחר שאם סבתי מצד אמי עלתה לארץ מקזבלנקה זכתה במקרה הטוב להתעלמות סלחנית ובמקרה הרע לעוינות חשדנית של ממש.

בצר לי הבאתי כלב וכך הצטרפתי לקבוצת ההתייחסות של בעלי כלבים אורבניים, שאומנם זכיתי ממנה לחברות חמה אחת או שתיים ואף לרומן של ממש המתפרס כבר על פני כמה שנים, אבל הרבה תמיכה והזדהות לא מצאתי שם פרט להסכמה גורפת שזה ממש פויה להשאיר קקי של כלב ברחוב או על הדשא בגינה, אבל ממש אין צורך בכלב כדי לעלות על בריקדות עם השלט הזה ביד. פתחתי בלוג לכלב – כלבה, במקרה שלי – אבל עד מהרה היא החלה לנצל אותו כדי לנבוח עלי על לא עוול בכפי וגם ממנו לא רוויתי הרבה נחת.

איזה עוד אפשרויות לקבוצת הזדהות ותמיכה פתוחות בפני? אין מצב שאצטרף לאגודת ידידי האופרה, מפלגת הבית היהודי, יורדי ברלין או נשאי HIV: טוב מותי מחיי באחת מאלה ונשאר לי רק לעלות במשקל ולטפח כרס משמעותית ולהצטרף לשומרי משקל, אבל גם כאן אי אפשר להיפגש בחוץ עם חברים מהאגודה בלי שיקפוץ מישהו עם מצלמה וישאל אם אנחנו מאיזה תכנית ריאליטי. אלמלא הקרחת הייתי מגדל ראסטות, מעשן גאנג'ה ומתחיל ללכת למועדון סווטו, אבל חוששני שרסטפארים רגישים מאוד לפאות נכריות, אז גם זה לא.

הצעות תתקבלנה בברכה.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה חברה וסביבה, מאמרי עמדה, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.