בילדותי ובנערותי, כלי התחבורה היחידי בעיר חיפה בה גדלתי, עבורי ועבור משפחתי, היה האוטובוס, בדרך כלל של אגד או דן. מכונית פרטית הייתה אביזר מותרות ליחידי סגולה שמצבם הכלכלי היה גבוה לאין ערוך משלנו ומרוב מכריי וידידיי.

גם לאחר הצבא, כשעברתי לתל אביב הגדולה, הרגליים היוו את כלי התחבורה העיקרי וכאשר המטרה היתה רחוקה יותר – האוטובוס השלים את המלאכה. לאחר שנים מספר, כאשר חזרתי מלימודי בחו"ל ובחרתי שוב בתל אביב כעיר מגורי, עדיין לא היה ברשותי רישיון נהיגה ועדיין השתמשתי בתחבורה ציבורית.

עברו עוד מספר שנים, נישאתי וילדתי. רק לאחר הולדת בני השני קיבלתי את רישיון הנהיגה המיוחל, ועברתי למכונית הפרטית המשפחתית שלנו (אוטומטית כמובן, התפתחות מאוחרת במקצת). התגוררנו בשכונת חבצלת בקצה העיר רחובות ומכונית הייתה צורך הכרחי ולולא היא, קרוב לוודאי שהייתי בורחת מאותה שכונה לעיר שכה אהבתי טרום נישואי, תל אביב, העיר ללא הפסקה.

שלושים שנה נהגתי במספר מכוניות שהחליפו את סוגן וצבען ושירתו אותי נאמנה. אני זוכרת שבעלי העיר לי פעם שלא יזיק לי להשתמש מדי פעם בתחבורה הציבורית וכשניסיתי זאת כניסיון חוויה חד פעמית, נשבעתי שאכן זו תהיה הפעם האחרונה. החיים הטובים "קלקלו" אותי במקצת והשכיחו ממני את תנאי העבר.

כאשר הילדים גדלו, עברתי שוב לגור בתל אביב והפעם בחרתי בשכונת בבלי המקסימה הממוקמת בעיר עצמה, אבל לא בלב תל אביב וגיליתי שמדי פעם אין טעם לנסוע במכונית, בפרט אם ברצוני להגיע לרחוב דיזנגוף או להיכל התרבות ושהמיניבוס מספר 5 מהווה תחליף נפלא הן למכונית והן לאוטובוס העירוני שלא נכנס לשכונה.

קו 5 עובר מבבלי דרך הרחובות הראשיים של העיר, מגיע לאבן גבירול, לשדרות נורדאו, לדיזנגוף, להיכל התרבות והבימה, לשדרות רוטשילד ולתחנה המרכזית. היתרון במיניבוס לעומת האוטובוס הוא המספר המצומצם של הנוסעים – כעשרה בלבד, האפשרות לבקש מהנהג לעצור בכל מקום והשקט היחסי בתוך המיני לעומת האוטובוסים הגדולים. לפחות כך חשבתי.

ובכן, הנה מספר סיפורים שקלטתי בזמן נסיעה אחת שתוכננה להסתיים ב"הבימה" והתארכה בגלל סקרנותי עד לתחנה המרכזית וחזרה משם לדיזנגוף. האקוסטיקה נפלאה בתוך המיניבוס ואולי קולות האנשים המדברים בנייד מהדהדים ביתר עוצמה בגלל המקום הסגור והקטן. כך או כך, אי אפשר היה להימנע מלהקשיב למספר סיפורים שהנוסעים חשפו לאוזני אלה המשביתים את הסלולריים והדוגלים ביתר פרטיות.

"את לא מבינה", צייצה לנייד שלה בחורה בלונדינית דקה שישבה במושב יחיד ליד החלון במקביל אלי, "קבענו אתמול בליינד דייט בקפה מיכל בדיזנגוף. הוא אמר שיחכה לי בקצה המרפסת והוא יחבוש כובע קסקט כחול ויקרא את עיתון ידיעות אחרונות. הוא הזהיר אותי שיש לו צלקות קלות בפנים, אבל הן לא בולטות. הוא נשמע נחמד והחלטתי להיפגש איתו בכל זאת. תקשיבי אסנת, לפעמים צריך להכיר את האדם מבפנים, ואם זה באמת לא בולט, אז לא נורא, אני הייתי בטוחה שהצלקות הן קלות ביותר, כך זה נשמע מדבריו. וגם, חשבתי שהוא ישר ואמיץ כאשר החליט לספר לי ולהזהיר אותי על כך. אז החלטתי לנסות.

"הגעתי לקפה מיכל, ובהתקף של שנייה החלטתי לשבת בפנים ולנסות לצפות משם ולראות אם הוא אכן הגיע. בהתחלה פחדתי להסתכל לכיוון ההוא, אבל ראיתי שהגיעו עוד מספר אנשים שהתיישבו במרפסת ופזלתי לעברם. בקצה ישב גבר עם כובע קסקט כחול ומשקפי שמש גדולים. עיתון ידיעות אחרונות אכן היה מונח על השולחן. הוא נראה נחמד ביותר ומהמקום בו ישבתי לא ראיתי ממש את הצלקות, יכול להיות שהן היו שם ובגלל המשקפיים הן פחות בלטו. לא יודעת למה, אבל קצת התרגשתי. החלטתי ללכת לשירותים ולהתאפס קצת ולאחר מכן לחזור ישר למרפסת אליו. עברו 2-3 דקות וקצת התרעננתי באיפור ויצאתי עם ביטחון לעבר המרפסת, ובאותו רגע כמעט נתקלתי בבחורה תמירה עם שיער שחור חלק ארוך, לבושה בג'ינס הדוק וחולצת טי שחורה צרה, משקפי שמש מדליקים על מצחה, היא נדפה ריח בושם של ורסצ'ה. היא חלפה על פני ישר לעבר הבחור עם הקסקט והעיתון, התיישבה מולו והושיטה את ידה אליו בביטחון והספקתי לשמוע אותו עונה לה :'נעים מאד, אני רונן…' אסנת, את לא מבינה, שמו אכן היה רונן, פספסתי אותו בגלל שפחדתי מהצלקות… והוא למעשה נראה כל כך חתיך מרחוק… אבל מה את חושבת אסנת, הוא קבע מספר דייטים באותו זמן? איזה ממזר הוא?

"אולי דווקא טוב שלא קרה דבר, הוא בטח היה נפגש איתי ומספר דקות לאחר מכן קבע עם עוד שורה של שלמה של חתיכות… לא , זה לא בשבילי. איפה את אסנת, אולי נקבע להיפגש בערב? אני צריכה עוד מעט לרדת מהמיניבוס, כן אני בקו 5, תקשיבי לי, אני ארד ברוטשילד פינת שינקין, רוצה לעבור בכמה בוטיקים, בא לי לקנות עוד ג'ינס ואולי מגפיים. טוב, אז אולי ניפגש עוד שעה וחצי אצל אורנה ואלה? קבענו? יופי, נהג, תעצור לי בפינת שינקין".

עודי בהלם מהסיפור שניתן לי בחינם, והבחורה קמה עברה על פני ויצאה מהמיניבוס בדרכה לשינקין, והנה גבר מאחורי מתחיל בסיפור אישי שלו. אני שומעת כל מילה וגם אם הייתי רוצה לאטום את אזניי, קולו היה חזק ביותר וההאזנה היתה בלתי נמנעת. "שמע גלעד, אני רוצה לדפוק אותה ולא מעניין אותי דבר. מה שהיא עשתה לי הוא מעשה גועלי, בגדה, שיקרה, גנבה. אני לא מסתכל על הכסף, יעלה כמה שיעלה, אתה מייצג אותי ולא אותה, שמעת? אני רוצה את הילדים, את הדירה, שתלך להורים שלה, יש להם מספיק. אני לא אתן לה גרוש. יש לי את התמונות ואת כל העדויות נגדה.

"גלעד, תן לי לדבר, אתה קוטע אותי. תגיד לי, אתה מייצג אותה או אותי? אין לי בעיה, אני אחליף אותך לעו"ד חזק יותר, לא איכפת לי ממנה, אני רוצה להעניש אותה בגדול. חתיכת חרא שכמותה. שהוא, הוולנטינו הזה, יממן אותה, אבל שלא יגדל את הילדים שלי, הם שלי, והיא איבדה את הזכות לגדל אותם. טוב, טוב גלעד, אני אירגע כאשר תבטיח לי שתעשה את הכל למעני, אני חייב לראות אותה סובלת, שתבין שהפסידה את עולמה. די גלעד, תן לי לנשום. כן, אני צריך לקחת את המכונית שלי מהמוסך, לא רחוק מהתחנה המרכזית הישנה. כן, אני בקו 5 במיניבוס, טוב, אז ניפגש עוד שעה וחצי, במשרד שלך? אוקיי, בסדר. טוב אני מבטיח, אני צריך לרדת, להתראות".

ואני, שכחתי לרדת ליד היכל התרבות, כולי מרותקת לסיפורים. הגעתי לתחנה המרכזית ואני שואלת את הנהג אם אפשר לחזור איתו לכיוון ה"בימה".

"נרדמת"? צחק הנהג, "כן בוודאי אפשר, ואני לא אקח ממך תשלום נוסף". והוא מקבל צלצול מהנייד שלו ועונה: "היי אביבה, מה נשמע? אני חוזר בסביבות שמונה בערב, כן, כן נספיק, אני רק אתקלח ונצא. זה בסדר, קבעתי ארבע מקומות בסינית, כן, לשעה תשע, יהיה מספיק זמן. הודעתי כבר לאודי וחנה, ניפגש שם. כן, ביקשתי שיכינו עוגת יומולדת עם נרות ונצנצים. זו תהיה הפתעה בשבילם. ביי מותק, תלבשי את מכנסי העור ההדוקים שאני אוהב עם איזה טופ מדליק. יאללה, אני חייב לזוז, להתראות".

אז נותרו עוד מספר אנשים נורמליים בעיר, אני מהרהרת לעצמי, וואו, הספק לא רע לנסיעה אחת בקו 5, מבבלי לתחנה המרכזית וחזרה להיכל התרבות. אז שקט יותר במיניבוס? ממש לא! סיכמתי לעצמי. מדליק ותוסס ולא משעמם. כן, מעין פייטון פלייס קטן במיניבוס קו 5. ואם ארצה לנוח קצת מהסיפורים, המיצובישי הלבנה שלי מחכה לי בחניון הבית והיא תזנק איתי לכל מקום בעיר ומחוצה לה.

ועוד משהו. את הכביסה המלוכלכת כדאי להשאיר כנראה לפינה פרטית שקטה. לא צריך לשתף את כולם בג'יפה וגם לא בחלקת אלוהים הקטנה המאושרת.