"וניה, סוניה, מאשה ושפיץ": בברודווי הייאוש הרבה יותר מצחיק

המחזאי האמריקני כריסטופר דוראנג בנה את הדמויות שלו על גיבוריו של צ'כוב שמחמיצים את חייהם. אבל גם ההצגה, שביים משה נאור, היא החמצה, למרות נבחרת הכוכבים של הקאמרי

Print Friendly

[rating=2]

כבר יומיים אני מהרהר ביני לבין עצמי עם מה יצאתי מההצגה "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ" (הפקה משותפת של התיאטרון הקאמרי ותיאטרון חיפה).  יצאתי עם שלוש תובנות: מדובר באנשים שמחמיצים את חייהם. באנשים שמדברים על כך שהם מחמיצים את חייהם. באנשים שלא עושים דבר כדי לשנות את העובדה שהם מחמיצים את חייהם. המחזאי כריסטופר דוראנג ביסס את הדמויות במחזה על גיבוריו של צ'כוב – שם כולם מחמיצים את חייהם. וגם כאן מחמיצים, אומללים, פוחדים, עצובים, בודדים – ובעיקר כמהים לחיים אחרים וחולמים על אהבה אמיתית.

צ'כוב כתב את זה הרבה יותר טוב – ולכן גם המחזה של דוראנג הוא החמצה. שום דבר חדש, מלבד שילוב של כמה מושגים מהמיתולוגיה היוונית וגם  שירים של הביטלס – כדי להעניק להצגה אווירה "עכשווית".

לא מצחיק. וקסמן, ברוך וקורן. צילום: ז'ראר אלון

דוראנג, בניגוד לצ'כוב, מסיים את המחזה עם תקווה: "אני לא רוצה לשלוח את הקהל הביתה כשהוא אומלל", הוא אומר. ואכן, לא יצאתי אומלל, אבל בהחלט הייתי משועמם רוב הזמן למרות הניסיון, המעניין כשלעצמו, לעסוק בגיבורים של צ'כוב וגם להוציא אותם ממעגל האומללות. ההצגה, שביים משה נאור, מדשדשת שעה ו-40 דקות – עד להתפרצות בסיום של הגיבור וניה (רמי ברוך), שמביע געגועים לימים שבהם שלחו מכתבים ולא אס-אמ-אסים. גם בסרט הזה כבר היינו.

אז מה החמצנו כאן? המחזה "וניה, סוניה מאשה ושפיץ" זכה בפרס הטוני האמריקני. אולי בברודוויי ובאוף ברודווי זה נשמע טוב יותר, אבל נדמה לי ששם הבימוי היה יצירתי יותר ולא צפוי כל כך. דוראנג מתייג את המחזה שלו כקומדיה – והמרכיב החשוב הזה היה חסר מאוד בהצגה. כל האחריות במקרה כזה היא על הבמאי, שלא מצא, מלבד כמה פאנצ'ים, את הנוסחה הקומית להצגה.

ובמצב זה מה נותר לנבחרת הכוכבים של הקאמרי לעשות? להעניק עומק לדמויות האומללות וגם למצוא את המימד הקומי בכל דמות. רמי ברוך עושה את המיטב ומגלם באמינות גבר מת מהלך (סיבה מצוינת בהתחשב בכך שאודיה קורן היא אשתך בהצגה); אודיה קורן היא אודיה קורן, כולל ההומור העצמי והאנחות; ענת וקסמן מצליחה להכניס צבע ועניין בדמות הכוכבת הנרקיסיסטית והקלפטע הלא מאושרת – ואני מעריץ אותה על ההישג המשחקי בתנאים אלה (אגב, לדעתי המחזאי מושפע לא רק מצ'כוב, אלא גם מהאופי היהודי הקלאסי); ולתיקי דיין התמזל המזל להצחיק בדמות אפיזודית לא צ'כובית. שני הצעירים – גל אמיתי ודנה מיינרט תורמים רוח נעורים ואופטימיות לעלילה, ומכניסים קצת קצב להצגה האיטית.

ומעל הכל מרחפת על ההצגה ועל הדמויות חמלה רבה. אם זו היתה מטרתו של המחזאי הוא הצליח. ומה עם קצת חמלה כלפי הצופים?

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "וניה, סוניה, מאשה ושפיץ": בברודווי הייאוש הרבה יותר מצחיק

  1. מאת מיכל‏:

    ההצגה הכי משעממת שראיתי בחיים שלי ! זה היה פשוט ביזיון. הדמויות היו מגוחכות עד כדי גועל. הטקסט היה מיותר וחסר תכלית. והשחקנים עמדו עם הגב לקהל. מומלץ בחום לברוח מהר !