מרקר צהוב. במערב אין כל חדש / סקירה וביקורת

כבר ב-1929 המחבר מבקיע בקיעים בתזה הלאומית: הספר אינו משתף פעולה עם הנראטיב הלאומי אלא מספר את סיפורם של בני האדם דרך חיי היומיום של החיילים במלחמה. זהו סיפור ההיסטוריה של המפסידים, של האויב. המחבר מצליח לגרום לקורא השקוע בסיפור לשכוח שמדובר בגרמנים ובהיסטוריה האדומה מדם של הגרמנים והיהודים. לכן המסר של הספר, שנכתב במקור ב-1929 חתרני הרבה יותר בשנת 2014

Print Friendly

הספר במערב אין כל חדש של אריך מריה רמרק, המתאר את קורותיו של פָּאול בּוימֶר וחבריו החיילים הגרמניים במלחמת העולם הראשונה, הוא ספר מעגלי, או יותר נכון – ספיראלי. קו העלילה לכאורה מתקדם, ועל אף שהעלילה נפרשת על פני תקופה של ארבע שנים, במהלכה אנשים מתים, נפצעים, יוצאים לחופשה וחוזרים לחזית – המלחמה נמשכת ואין חדש. למעשה, הספר מוביל לאותו המקום. "האם חולפים שבועות – חודשים – שנים?" שואל המספר. "לא, רק ימים. אנחנו רואים את הזמן חולף בפניהם הדהויות של הגוססים".

המעגליות הזו מעייפת קמעה, אך בהחלט משרתת את התמה הפציפיסטית של הספר על תובנותיו האנטי מלחמתיות שמתגבשות אצל בוימר ככל שהמלחמה מתקדמת.

על שבויים רוסיים שנלכדו במהלך המלחמה אומר בוימר: "פקודה היא שהפכה את הדמויות השקטות הללו לאויבנו. ופקודה הייתה יכולה להפוך אותם לידידינו. אי שם כמה בני אדם, שאיש מאיתנו אינו מכיר, חותמים על מסמך כלשהו, ובמשך שנים מטרתנו העליונה היא מה שבדרך כלל בז לו העולם כולו ומטיל עליו את הגדול בעונשים".

1929. 2014.

נקודת התצפית של הסיפור, הנמסר מפי בוימר, היא משמעותית. הסיפור נמסר מפיו של חייל פשוט בצבא שהובס במלחמה – הגרמנים, ולא דרך זווית הראיה של הגנרלים. זהו סיפור ההיסטוריה של המפסידים. בנוסף זהו סיפור ההיסטוריה האויב האולטימטיבי של היהודים – הגרמנים.

כבר ב-1929 המחבר מבקיע בקיעים בתזה הלאומית: הספר לא משתף פעולה עם הנראטיב הלאומי אלא מספר את סיפורם של בני האדם. לאחר שאחד החיילים שואל איך פורצת מלחמה, התשובה אותה הוא נענה היא: "בדרך כלל כשארץ אחת מעליבה עלבון כבד ארץ אחרת". השואל מקשה: "ארץ? את זה אני לא מבין. הלוא הר בגרמניה לא יכול להעליב הר בצרפת, או נהר או יער או שדה חיטה". "מה, אתה מפגר או שאתה רק עושה את עצמך?" משיבים לו. "התכוונתי שעם אחד מעליב עם אחר…" אם ככה, אין לי מה לחפש כאן," הוא משיב, "אותי אף אחד לא העליב".

המחבר מצליח לגרום לקורא השקוע בתוך הסיפור לשכוח שמדובר בגרמנים ובהיסטוריה האדומה מדם של הגרמנים והיהודים. לכן המסר הפציפיסטי של הספר, שנכתב במקור ב-1929, חתרני הרבה יותר בשנת 2014.

אור זוהר

בשיעורי התנ"ך בתיכון, לימד אותנו המורה שהחבר הטוב ביותר של קורא התנ"ך הוא המרקר, ובניגוד לכל אלו שאומרים שהתנ"ך הוא כל כך קדוש ולכן אסור לקשקש עליו, המורה שלנו טען שככל שהספר יותר חשוב לנו, כך יותר חשוב שנמרקר בו. ברבות השנים הרחבתי את העיקרון הזה גם לספרי פרוזה שאני קורא.

מזמן לא מירקרתי בכזו אינטנסיביות כשם שמירקרתי קטעים קצרים וקטעים ארוכים בספרו של רמרק. גם ספרים שהמלצתי עליהם בפה מלא ונהניתי מאוד מקריאתם – כמעט ולא הביאו אותי לשלוף את המרקר. לעומת זאת, במערב אין כל חדש מלא בסימונים צהובים שלי, שאת חלקם הבאתי כאן למעלה. אז אמנם הסטגנציה של הספר קצת מקשה את הקריאה על הקורא, אך על כך מפצות עשרות פנינות ותובנות, שצובעות את הספר באור זוהר.

במערב אין כל חדש, אריך מריה רמרק, גדי גולדברג מתרגם, הוצאת מחברות לספרות, 2014, 204 עמ'

[related-posts title="אודי נוימן, חלק מביקורות קודמות"]

Print Friendly

על אודות אודי נוימן

אישיות מגוונת: למדתי תורה בישיבה; למדתי ספרות ומגדר; למדתי משפטים. כעת אני דוקטורנט במשפטים ועורך דין. לתגובות: [email protected]
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, טורים, ספרות, פרוזה, רשמים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.