יפן – לא מה שחשבתי

רשמי טיול בארץ השמש העולה, שהצליחה לשמר את האופי הלאומי שלה בעידן של גלובליזציה – ולעולם הגדול יש הרבה מה ללמוד ממנה

Print Friendly

יפן. לתושבים איפוק, סיבולת, סבלנות ונחישות משולבים באחריות קהילתית ודאגה לאחר ולאיכות הסביבה. (צילום: מיכל פנט-פלג)

יפן. לתושבים איפוק, סיבולת, סבלנות ונחישות משולבים באחריות קהילתית ודאגה לאחר ולאיכות הסביבה. (צילום: מיכל פנט-פלג)

מהו סודה של יפן? כיצד הצליח עם שהיה מבודד מאות שנים בקבוצת איים בסוף מערב (או מזרח – תלוי מאיזה כיוון מסתכלים), לזנק אל העולם המודרני ויחד עם זאת לשמור על מסורת ייחודית כל-כך. כיצד ידעה יפן לאמץ אסטרטגיות מועילות של העולם המערבי ולדחות תכונות פחות מצודדות כמו קפיטליזם חזירי, ניכור חברתי ופערים גדלים בין עושר לעוני? איך הצליחו היפנים לשמור על תרבות כל כך שונה ועל מה שאפשר לכנות "אופי לאומי" בעידן הגלובליזציה, למרות שארצם ענייה בחומרי גלם ובשני העשורים האחרונים חוותה משבר כלכלי, רעידות אדמה, צונאמי הרסני והתכווצות של האוכלוסייה?

אי אפשר להישאר אדיש לאופי הלאומי היפני ולתכונת הגאמאן המפורסמת המשלבת איפוק, סיבולת, סבלנות ונחישות וכל זה עם מידה גדושה של אחריות קהילתית ודאגה לאחר, לחלש ולא פחות מזה, לאיכות הסביבה.

בשבוע שעבר חזרתי מלאת רשמים מסיור לימודי ביפן בהדרכתו של ד"ר ניסים אוטמזגין, ראש החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית, שהצליח להדביק אותי ואת חבריי לקבוצה באהבתו לתרבות היפנית. במשך כל הסיור לא יכולתי שלא לערוך השוואות בין ארץ הקודש לארץ השמש העולה ובין הציבור הישראלי לעם היפני הצנוע, שגם הוא רואה עצמו מיוחד אך מסיק מתחושה זו  מסקנות הפוכות לחלוטין.

שיגעון לניקיון ו"ניהול צפיפות"

המהלך ברחובות עיר או עיירה יפנית, משתאה קודם כל נוכח הניקיון הקיצוני השורר בכל מקום ומהיעדר מכלי אשפה במרחב הציבורי. כששאלתי היכן מחביאים כאן את הפסולת, נאמר לי שהיפני לוקח אותה הביתה למכל הביתי. גם בשכונות המגורים לא רואים מכלי אשפה כמו אלה שמקשטים אצלנו את הרחובות ומפריעים להולכי הרגל במדרכה. מתברר שפינוי אשפה אינו מחייב פחי אשפה. היפנים מוציאים שקיות אשפה מסודרות לנקודה מסוימת בקרן הרחוב לפי לוח זמנים וצבעים ברור. בקבוקי זכוכית בשקית כחולה ביום ב' עד השעה 9:00, מכלי פלסטיק בשקית ירוקה ביום ג', שקית לבנה לפסולת נייר ביום ד' ואשפה אחרת בשקית כתומה ביום ו'. חפצים שאין בהם צורך או אין להם מקום בבית, מוציאים לאותה פינה בקרן הרחוב ביום קבוע בחודש כשעליהם מודבק דף המפרט את מצב הפריט והוראות שימוש.

מי שאחראי לכל הלוגיסטיקה הזאת – כמו לנושאים אחרים – הוא ועד השכונה. כשדייר חדש נכנס לגור בשכונה, מציידים אותו בדפי הוראות על כל הנושאים הסביבתיים ואוי לו למי שיפר את הכללים. ועד השכונה לא יגער בו, אבל  השכנים יפסיקו לברך אותו לשלום ובשנה הבאה ייתכן שלא יקבלו את הילד שלו למעון השכונתי. לא רק בענייני אשפה יש סדר, גם בנושא החניה. במדינה המייצאת יותר כלי רכב מכל מדינה אחרת, המבקש לרכוש מכונית צריך להוכיח שיש לו מקום חניה בשבילה. גם את האישור הזה מספק ועד השכונה במסגרת "ניהול הצפיפות" ברמה המקומית והלאומית. אפשר להבין אותם. באזורי המגורים הרחובות צרים למדי ואף אחד לא רוצה שמכוניות יחנו על המדרכה או יחסמו את הסמטה הצרה.

את תסביך הניקיון במיטבו אפשר לראות בבתי השימוש הציבוריים הנראים כמו מקדשים לניקיון ולנוחיות. הם לא רק מבריקים מניקיון גם אחרי שעברו דרכם עשרות משתמשים, הם גם משוכללים לא פחות מפריוס היברידית. בארצות אחרות שהישראלים מטיילים בהן, כמו הודו, סין ודרום אמריקה, השימוש בתאי

פאנל דיגיטלי מבואר בציורים לטובת התיירים שאינם קוראים יפנית

השירותים רחוק מלהיות חוויה מלבבת והנה ביפן, הצורך הטבעי הזה לא גרם לי לעקם את האף, אלא אפילו לחייך. בכל תחנת דלק או מזנון דרכים נידח תמצאו לצד האסלה פאנל דיגיטלי מבואר בהסברים ובציורים צבעוניים לטובת מי שלא קורא יפנית. האסלה הממוחשבת מחממת את המושב, מתיזה זרם מים בעוצמה משתנה לכל מיני נקבים מוצנעים בגופנו ולפעמים אפילו מנגנת. ממש חלום. לטובת היפנים שדוגלים בתנוחת הכריעה המסורתית יש תאים מתאימים וגם הם נקיים להפליא. וזה לא הכול, בשירותי הנשים מותקן לפעמים כיסא קטן בתוך התא שאפשר להושיב בו את הפעוט. כך יכולה האם להתפנות, תרתי משמע כשהילדה הפעוטה יושבת לידה. אפשר לגייס את פרויד ולומר שהעיסוק המוגזם בהפרשות מרמז על תסביך אנאלי בקנה מידה לאומי. אבל גם אם יש משהו באבחנה הזאת, לא היה מזיק לנו לאמץ מעט מהתסביך הזה לטובת המרחב הציבורי בארץ.

התחשבות באחר

בהשוואה לרוב מדינות המערב המתמודדות בשנים האחרונות עם זרם הולך וגדל של פליטים ומהגרי עבודה מאפריקה ואסיה, יפן אינה מקבלת וכמעט ואינה נדרשת לקבל ולהכיל "אחרים". זו אולי הסיבה שהאוכלוסייה היפנית ההומוגנית כל כך מטפלת יפה כל כך באחרים משלה – בנכים, בעיוורים ובאנשים עם מוגבלויות אחרות. ילדים נכים או עם פיגור שכלי אינם נשלחים לבתי ספר מיוחדים אלא משולבים בכיתות רגילות ומאתגרים את חבריהם לכיתה לקבל אותם כשווים ולעזור להם. ועוד דוגמה: במהלך השוטטות ברחובות העיר או העיירה, שמתי לב לפס עשוי אריחים ארוכים מפוספסים הנמתח לאורך המדרכות  כשהפסים הופכים לנקודות בולטות בעיקול ולפני מעבר החצייה. כששאלתי לפשר הדבר, נאמר לי שהפס הוא שביל נחייה לעיוורים ומיועד להקל עליהם ללכת בבטחה במרחב הציבורי. ביפן אין יותר עיוורים מאשר במקום אחר, אבל היפנים חושבים על כל פרט שיקל על האחר, לידיעת שר החינוך שי פירון שהכריז בשנת הלימודים החולפת על נושא שנתי "האחר הוא אני" אבל שכח לספור את הערבים והפליטים בין האחרים. הייתי שולחת אותו לשנת השתלמות ביפן כדי שילמד דבר או שניים על הטמעת היחס לאחר.

פשעים ועבירות קלות וכבדות

אופניים לא קשורים ברחובות טוקיו . צילום: מיכל פנט-פלג

ועכשיו לידיעה המרעישה באמת: ביפן אין כמעט גניבות, פריצות ומקרי רצח. זו אולי הסיבה שהם ממשיכים לבנות בתים עם דלתות הזזה יפות מנייר או מחומר דמוי נייר, בלי לחשוש מפריצות. ראיתי עשרות רבות של זוגות אופניים לא קשורים חונים על המדרכות בסדר מופתי לא רק בערי השדה אלא אפילו בטוקיו – עיר ענקית המונה כ-13 מיליון תושבים – ואיש אינו נוגע בהם. היפני והיפנית שמדוושים בבוקר למרכז העיר יכולים להית סמוכים ובטוחים שימצאו את האופניים שלהם בתום יום העבודה. תופעה דומה ראינו בסוף השבוע במזנון דרכים כשמאות רבות של יפנים עצרו בדרכם לטיול או לנופש. בקומת הכניסה היו מעט מאוד מקומות ישיבה. שני צעירים הניחו את התיקים שלהם על שני כיסאות בר לידנו והלכו להזמין ארוחה. איש ממאות העוברים ושבים שחלפו שם, לא נגע בחפצים שלהם – לא הזיז אותם ובוודאי שלא לקח אותם – עד שהשניים חזרו אחרי עשרים דקות. בישראל, במקרה הטוב היו משליכים את התיקים לרצפה ומתיישבים בכיסאות ובמקרה הפחות טוב, היו לוקחים את התיקים והולכים. לא כל כך האמנתי שאין כמעט פשיעה ביפן עד שחיטטתי ומצאתי בטבלאות הפשיעה הבינלאומיות שביפן שיעורי הפשיעה (גניבות, רצח, תקיפות ואונס) הנמוכים ביותר מבין מדינות ה-OECD.  

נכון, סיפרו לנו על היאקוזה, אבל נראה שעברו המפואר של הארגון הזה והמיתוס שנבנה סביבו חזקים יותר מהנתונים. צריך להוסיף שיפן מובילה בשיעורי ההתאבדויות, אבל זהו נושא למאמר אחר.

אחריות – יש מושג כזה ביפן

בעיתון הבוקר האנגלי שמצאנו בבוקר על מפתן החדר במלון, דיווחה הכותרת הראשית  על התפטרותם של שני שרים בכירים (למען האמת שרות) בממשלה. האחת היא שרת המשפטים והשנייה שרת המסחר. השתיים התפטרו ביום אחד בעקבות פרסום ששתיהן נהגו לא כראוי בגיוס כספים למערכת הבחירות שלהן ושהתגלו אי-סדרים בכספי הבחירות שקיבלו מהמדינה. שעות ספורות לאחר פרסום השערורייה, הגישו שתיהן מכתבי התפטרות וראש הממשלה אף התנצל בפני הציבור על שמינה אחת מהן. מזכיר לכם משהו? מתי התפטר שר בממשלת ישראל בגין פרשיות שחיתות שנקשרו בשמו? מתי פוטר שר מאותן סיבות? האם אהוד אולמרט התפטר לפני שנאלץ לעשות זאת בעקבות החקירה נגדו? האם שרון התפטר אחרי שגרר את המדינה למלחמת לבנון? האם ראש הממשלה התנצל פעם על משהו? למיטב זכרוני, האחרון שהתפטר על התנהלות כספית לא ראויה היה יצחק רבין שהתפטר ב-1977 בעקבות גילוי חשבון הבנק של אשתו. אבל כמו שאומר השיר: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא…".

נעמי, מדריכת תיירים צעירה שלקחה חופשה בת שנתיים לרגל הולדת בנה, ליוותה אותנו יום אחד בקיוטו כשהמלווה הקבועה נעדרה. בעלה הוא מהנדס העובד בחברה תשתיות גדולה, משהו כמו דניה סיבוס או שפיר בישראל. החברה בונה עבור הממשלה גשרים, כבישים ומנהרות. נעמי מספרת לי שבעלה מעורב בפרויקטים גדולים ושמלחיצים אותו בעבודה. כל שלב בפרויקט צריך להסתיים במועד על פי לוח זמנים ועל פי תקן מחמיר. כשמתגלות בעיות בהתקדמות הפרויקט, בעלה עובד שעות ארוכות ומגיע הביתה מאוחר ולחוץ (טוב שיש להם בית מרחץ שכונתי להתרגעות והתנקות). הסיפור של נעמי הזכיר לי שבתחילת אוקטובר, ממש לפני שיצאנו ליפן, הסתיים שלב כריית המנהרות בפרויקט הרכבת לירושלים. לרגל המאורע המשמח קיימו הפוליטיקאים, מראש הממשלה דרך שר התחבורה ועד אחרון הפקידים, מסיבת עיתונאים מצולמת ומשודרת בפתח המנהרה הארוכה. במהלכה הכריזו בלי בושה שהרכבת הראשונה תצא לדרך ב-2018 ולא ב-2016 כפי שנקבע לפני שנתיים ולא ב-2012 על פי התכנון המקורי. מדובר באיחור של שש שנים בלוח הזמנים וחריגה של מיליארדים בתקציב הפרויקט. למה? האם הייתה רעידת אדמה באזור? שביתה פראית של הכורים? כלום. מישהו התנצל? מישהו פוטר? מה פתאום. אנחנו הרי רגילים להתנהלות מחפפת כזו ומקבלים אותה כנורמלית. אפשר רק לקנא ביפנים על מערכת הכבישים והרכבות המשוכללת והיעילה שמאפשרת להם לחיות בנוחיות בארץ הצפופה שלהם.

המאמר הבא: האלים שוכנים בהרים – דת ומדינה ביפן

Print Friendly

על אודות מיכל פנט-פלג

בלוגרית, עורכת לשון ופעילה פוליטית. ניהלה בעבר את מאגר הנתונים למדעי החברה באוניברסיטה העברית והיום עורכת פרסומים ב"נשים עושות שלום"
פוסט זה פורסם בקטגוריה אסיה ואוקיאניה, ג, תיירות בחו"ל, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.