[rating=3]

הבמאי אילן רונן העביר את הדרמה של טנסי וויליאמס למציאות של ימינו, לא רק משכונת עוני בניו-אורלינס לשכונה ישראלית כלשהי, אלא הכניס בה צבעים וריחות, קצב ומוזיקה. רונן זנח את התפיסה הרומנטית השמרנית והעיף את התפאורה הריאליסטית שמאפיינת, בדרך כלל, את העלאת המחזה הנודע, ויצר במה אוונגרדית, שמעניקה לשחקנים מרחב תמרון ומבליטה את נוכחותם. במקום תפאורה מורכבת, שתפקידה ל"הסביר" את הסיטואציה, יש מקהלת גברים שמספרת את הסיפור ומתווכת בין הקהל להצגה. הבמה של תיאטרון הבימה אכן מרשימה ומסקרנת.

הדרמה במחזה מבוססת על המפגש ההרסני בין דמותה השברירית של בלאנש, יפהפייה משכילה ממעמד אריסטוקרטי, שהתהילה מאחוריה, לבין סטנלי, פועל פשוט, ובעלה האלים, הישיר והמחוספס של אחותה, סטלה. בלאנש מגיעה לבית אחותה, מתייחסת לסטנלי ביהירות ומחליטה שאינו מתאים לאחותה. סטנלי מזהה בבלאנש סכנה על ההגמוניה שלו בבית ועל השליטה שלו בסטלה, ומגייס את כל האינסטינקטים החייתיים שלו כדי לנקום בבלאנש ולהרוס אותה. בין היתר הוא חושף את עברה המפוקפק כדי להרחיקה מחברו, שמתאהב בה.

המפגש בין בלאנש לסטנלי הוא לא רק מפגש בין אנשים שונים זה מזו, אלא מפגש בין שני עולמות, בין שתי תרבויות ובין ערכים מנוגדים. יותר מזה: בלאנש מגיעה אל בית אחותה כשהיא שבר כלי, על סף שיגעון, אחרי שאיבדה את רכושה ואת משפחתה, ופוטרה מעבודתה. בלאנש מבכה על אובדן הנעורים, ומנסה באופן נואש למצוא אהבה. היא מגיעה לבית אחותה כמפלט אחרון, אבל אינה מסוגלת להסתגל למציאות. זו הטרגדיה שלה. שני העולמות במחזה נעים לעבר התנגשות בלתי נמנעת.

ויליאמס בוחן את המתח הבין-גזעי בין שני העולמות, את תחושות הקיפוח, העוני והתסכול, ואינו מסתיר את עמדתו לגבי גיבוריו: הוא בעד בלאנש, שמייצגת את האנשים הרגישים ואת עולם הערכים הישן, ולכן אין לה סיכוי לשרוד במציאות המודרנית של עולם אכזר ונטול חמלה, שמייצג סטנלי. האלימות הורסת כל חלקה טובה ובעיקר את התקווה. מבחינה זו המחזה של וויליאמס לא איבד מהאקטואליות שלו, אלא להיפך: כל מי שמתחבר לחדשות רואה כמה המציאות של וויליאמס תמימה לעומת המציאות האכזרית של ימינו.

ההתנגשות בין שני העולמות היא הניצוץ שאמור להדליק את "חשמלית ושמה תשוקה" ולשרוף את הבמה. הניצוץ הזה, בהפקה המשותפת של הבימה והקאמרי, חלש מדי ולא מעניק להצגה את האנרגיה המבוקשת ואת התשוקה שמניעה את הדמויות.

אם להיות יותר ספציפי, הבעיה העיקרית בהצגה היא המשחק. יבגניה דודינה, בתפקיד בלאנש, שהיא דמות מורכבת עם עומק פסיכולוגי, אמורה להחזיק את ההצגה על כתפיה, יחד עם עמוס תמם בתפקיד סטנלי. דודינה, שחקנית איכותית לכל הדעות, חסרה את הייצריות ואת המופרעות של בלאנש ומבליטה בעיקר את הפגיעות שבה. תמם עדיין לא השתחרר מהדמות המרשימה שגילם ב"קזבלן", וכאן הוא בעיקר אלים וצעקני. אבל סטנלי הוא אדם הרבה יותר מורכב מסתם פרחח או מאצ'ו.

אנה דוברוניצקי, בתפקיד סטלה, שנקרעת בין שני העולמות – בעלה ואחותה, מגישה משחק אנושי ונוגע ללב. גם פיני קדרון, בתפקיד מיטש, חברו של סטנלי, שמתאהב בבלאנש, מגיש משחק רגיש ונוגע ללב, תרתי משמע (קידרון, ששיחק בהצגת הבכורה שראיתי, מופיע בתפקיד לסירוגין עם אלון דהן).

לקראת הסיום, והפיצוץ הטראגי בין סטנלי ובלאנש, ההצגה מעבירה הילוך ומקבלת תנופה, אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. "חשמלית ושמה תשוקה" היא הצגה יפה ומעניינת, אבל לא מחשמלת ובעיקר – חסרת תשוקה.