Skip to content

"דוד וניה" בחאן: צ'כוב עשוי היטב

יצירת המופת של צ'כוב מצליחה לרגש בזכות המשחק של אריה צ'רנר ועבודת הצוות של שחקני החאן: גדולתו של המחזאי, שהוא גורם לנו להביט לא רק על מה שמתרחש על הבמה, אלא גם, ובעיקר, להתבונן לתוך עצמנו
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

[rating=4]

ההישג הגדול ביותר של "דוד וניה" בתיאטרון החאן הוא דוד וניה. כלומר, השחקן אריה צ'רנר, שמגלם את התפקיד הראשי בפשטות וברגישות ובלי פאתוס. לצ'רנר נוכחות חזקה על הבמה, הוא נוגע ללב ואינו נופל למלכודת האומללות והרחמים העצמיים של הדמות.

המחזה "דוד וניה", מיצירות המופת של צ'כוב, מספר על משפחה מורחבת ומסוכסכת, שגרה באחוזה כפרית קטנה ברוסיה הצארית. כולם רוצים אהבה, מחפשים אהבה או משלימים עם היעדר אהבה. כולם מבזבזים את חייהם ומחמיצים הזדמנויות לחולל שינוי, להגשים חלומות, למצוא משמעות. הבדידות והכמיהה לחיים אחרים הם לב המחזה. רגשות ויצרים שהודחקו צפים ועולים והפיצוץ הוא בלתי נמנע.

חולשות אנושית. צ'רנר. צילום: ז'ראר אלון

ניתן לחוש בין השורות את הביקורת של צ'כוב על גיבוריו (למרות שהכחיש זאת בעבר), לפיה השלמה עם הגורל אינה תחליף לפעולות שעליהם לעשות כדי לשנות את המציאות ולפתוח בחיים חדשים. במילים שלנו – כולם תקועים אצל צ'כוב. מהבת הצעירה סוניה ועד הפרופסור הטרחן סרבריאקוב.

לכן "דוד וניה" הוא מחזה עצוב. עצוב בגלל הסיטואציה, עצוב בגלל הדמויות שמעוררות חמלה, עצוב כי צ'כוב גורם לנו להביט לא רק על מה שמתרחש על הבמה, אלא גם, ובעיקר, להתבונן לתוך עצמנו. וזה גם סוד הקסם של צ'כוב.

כשאומרים אצלנו "צ'כוב" מתכוונים כמובן לאיכות, אבל מיד עולה אסוציאציה של כובד, של  שיעמום, של משחק מוגזם.  לכן התיאטרון הישראלי כמעט שאינו מעלה מחזות של צ'כוב, למרות שמדובר באחד המחזאים הגדולים, שיודעים לקרוא היטב את נפש האדם. צ'כוב לא סקסי מספיק עבור התיאטרון הישראלי והחשש שצופים יירדמו באמצע ההצגה היא סיוט של כל במאי ומנהל תיאטרון. לכן הגעתי בחששות מסוימים להצגה – והתאכזבתי לטובה.  הבמאי מיקי גורביץ' קיצר קצת את המחזה והעניק לו קצב מהיר יחסית, בלי שתיקות ארוכות ואנחות קורעות לב, ועם נגיעות של הומור ואופטימיות.

להתאהב או לא להתאהב. דניאל גל וניר רון. צילום: ז'ראר אלון

הלהקה עושה עבודה יפה, כולם שחקנים טובים, אבל רמת המשחק אינה אחידה. מלבד צ'רנר טובה גם נטלי אליעזרוב בתפקיד סוניה הרגישה, שחלומותיה מתנפצים. ניר רון ודניאל טל בתפקיד זוג הגיבורים הראשיים – הרופא ד"ר אסטרוב וילנה, אשתו הצעירה של הפרופסור, מצליחים רק לגעת בדמויות. אסטרוב, על כל חולשותיו, אמור להיות גבר מושך ושרמנטי, שנשים עורגות לו ורק ממתינות שייקח אותן בזרועותיו. אולם ניר רון מגלם אסטרוב צורמני ונטול קסם אישי, וגם נוטה, לעיתים, לדקלם את הטקסט. לכן קשה להאמין לסוניה ולילנה שהן באמת מאוהבות בו.

דניאל גל בתפקיד ילנה אינה בשלה לתפקיד המורכב של האישה היפה, שאוצרת בתוכה רגשות עזים ותשוקה יוקדת, ובכוחה לשנות את כל עלילת המחזה. לכאורה היא עושה הכל בסדר, אבל הבעותיה כמעט ואינן משתנות ולעיתים היא נראית כמו פסל מהלך. אולי לא הוגן להטיל על בוגרת טריה של בית ספר למשחק תפקיד כה קשה ותובעני. יהויכין פרידלנדר, בתפקיד הפרופסור המבוגר, החולה והטרחן, נראה טוב מדי וצעיר מדי יחסית לגילו ולמצבו.

בסך הכל "דוד וניה" היא הצגה טובה, שמצליחה לגעת במצבים אנושיים ובחולשות אנושיות – בזכות הבימוי ועבודת הצוות, ובזכות המשחק של אריה צ'רנר. הוכחה שאפשר לעשות אצלנו צ'כוב מעניין, אפילו בתיאטרון קטן, חסר אמצעים וחסר כוכבים כמו החאן.

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן