מאת: אסף ליברפרוינד

נראה שהבלבול הרווח בין לבוש המוגדר כ"בייסיק" לבין אופנת לבוש גרם ללבוש הבייסיק להשתלט לגמרי על המלתחה ועל אופנת הרחוב הישראלית. קשה לרובנו לנסח ולתמרן בין לבוש פורמלי לבין לבוש יום-יומי, כפי שקורה, למשל, בעת רכישת בגדים לחתונה של מכרים או בני משפחה. זו הסיבה לתחושת חוסר נוחות ראשונית הרווחת בקרב חלקנו עם ההגעה למקום עבודה הדורש לבוש פורמלי ו"מכובד".

כדי להסביר עד כמה בעייתית השתלטותו הגורפת של לבוש בייסיק המוצהר כ"אופנה" על המלחתה הישראלית, יש לציין מהו לבוש "בייסיק" ומה ההבדל בינו לאופנת לבוש, הבדל שיתכן והשתקתו בישראל נובעת גם מטעמים מסחריים-מקומיים: יצירת פער מסוים בין תרבות לבוש בישראל לתרבויות לבוש מפותחות כמו בתרבות המערב עשויה להוות שדה פעולה נוח למניפולציה שיווקית של חלק מחברות האופנה המקומיות.

אחת הסיבות לדיון מפותח מעבר לים באופנת הלבוש כרובד אמנותי דומיננטי נקשרת למודעות אודות משקלה ההיסטורי-תרבותי, הסוציולוגי והמגדרי של אופנת לבוש. על בסיס מודעות זו נדונים ניסיונות פענוח של אינטרס מעמדי-פוליטי המתורגם ביצירתיות לשפתה חזותית של אופנת לבוש ביחס למוסכמות הזמן והמקום בה נוצרה.

לדברי גיאורג זימל, אופנת לבוש מהווה סמן מעמדי-חברתי חשוב: לאורך ההיסטוריה מגמות אופנת הלבוש מתחילות בראש המדרג החברתי וזוכות לחיקוי ממעמדות נמוכים שרוצים להפגין שיוך מעמדי נעלה יותר. האופנה דינאמית, כיוון שבכל פעם שמזהה המעמד הגבוה כי מעמדות תחתיו החלו לאמץ מוסכמות אופנתיות שהנחיל, הוא משנה את האופנה הנהוגה כדי לשמר את בידולו החברתי. כך אותו פער מעמדי נשמר בצורות שונות ומשתקף בתרבות הלבוש לאורך ההיסטוריה עד ימינו. נוהגים לומר שאופנה, ובפרט אופנת לבוש, היא עניין של תזמון המשקף כיתר האמנויות את רוח הזמן שבה נוצרה. בנוסף להבנה שאופנת לבוש משקפת מטען אידאולוגי ואמוציונלי, הרי שמערכת לבוש (outfit) "נכונה", ולא כזו המתחכמת בכוונה תחילה, מורכבת בימינו משילוב הרמוני בין "פריטי אופנה" – לבוש בעל אמירה שמטרתו לשקף מסר חברתי וזיקה תרבותית רצויה.

לבוש "בייסיק" הוא כסות פרקטית שפחות מבטאת חזון הצהרתי. בין פרטי הבייסיק נמנים לרוב חולצת טי או מכופתרת, מכנסי צ'ינו, ג'ינס וג'קט בעלי נטייה למראה נייטרלי: גזרה נוחה, גוונים אוניברסליים – בעיקר שחור, לבן, אפור, לעתים גם כחול או חום. יש שיוסיפו או יחסירו פריטים, כמו חצאית או בלייזר, אך לרוב פריטי בייסיק יזוהו כלבוש פונקציונלי ופרקטי, כלבוש בעל אמירה אידאולוגית מצומצמת ומוגבלת, ששילובו עם פריטי אופנה יסייע ביצירת מראה הרמוני ולא "מתאמץ" אך בעל אמירה אופנתית.

להבדיל, חובבי האופנה המושבעים נוטים לעתים קרובות להתחכם ולשלב בין פריטי לבוש אופנתיים רבים וליצור מראה "מוגזם" כדי לאמץ את חזותו המזדקרת והמאתגרת כמסר ביקורתי.

כדי להדגים את היחס בין פריטי בייסיק לאופנת לבוש ניתן להשוות את מערכת הלבוש לכריך: לבוש בייסיק משול לצמד פרוסות הלחם – אפשר לבחור בלחם בריאות בעל רכיבים איכותיים ויקרים, או לבחור בלחם פשוט, אך תפקידו כבסיס לכריך נותר. בין פרוסות הלחם ישנם סלטים אותם יכול כל אחד להוסיף או להחסיר לפי בחירתו, כמו אביזרים שונים: ניתן לדמות את הבחירה להוסיף כובע, עניבה, שרשרת או חגורה מעניינת לבחירה בסלט מסוג מסוים במקום בסלט מסוג אחר. כאשר מה שנותן למראה את האמירה הדומיננטית הינו ה"מרכיב המרכזי", הרי שלא משנה מהו התיבול או הסלטים שנוסיף לכריך עם החביתה – המנה תכונה ותזוהה לפי המאפיין המרכזי שלה. כריך החביתה יכונה כך בין אם יתווספו לחביתה חומוס או סלט ירקות ובין אם לא יהיו בו תוספות כלל. כך גם מערכת הלבוש שמשקלה יזוהה לפי הדימוי שינוסחו מתוך הדיאלוג עם פרטי האופנה המרכזיים שבה.

בשנים האחרונות מתמודדת תעשיית האופנה הישראלית עם השפעה גוברת של האינטרנט על צרכנות האופנה ועם פתיחתם של סניפים מקומיים למותגי אופנה בינלאומיים, כגון: H&M, ברשקה, גאפ ופוראבר 21. תעשיית האופנה המקומית מתקשה להתמודד אל מול המלאי המתחדש תוך ימים ספורים בענקיות הסחר זארה, אסוס, H&M ואחרות.

לכן בחרו חלק מחברות הישראליות לייבא בעצמן מותגים זרים, ובמקביל להתמקד בעיקר בהלבשה בסיסית, פשוטה וזמינה יותר ליצור וליבוא, ולאמץ סיסמאות כדוגמת "בייסיק זה יפה". עם זאת, הן ממשיכות במיתוג מניפולטיבי ומדגישות את היותן "מותג אופנה", למרות שבפועל, כאמור, הן ידועות ומוכרות בפריטי הבייסיק שלהן.

לנוכח בעייתיות זו עולה השאלה, האם הבחירה להתמקד לרוב בבגדי בייסיק ולשווקם באגרסיביות לצרכן תחת הכותרת "אופנה" לא גורמת להצפת הרחוב הישראלי בבגדי בייסיק, וחמור מכך – מטעה ופוגעת במודעות ובשיח הציבורי והחברתי סביב אופנת הלבוש? האם מדיניות זו לא תשמר בטווח הארוך פער בין ישראל לבין מדינות אחרות בעלות מודעות ורגישות רבה יותר לתרבות הלבוש?

ייתכן שפער כזה משרת את האינטרס המסחרי של חברות "אופנה" מקומיות, אך העדר ביקורתיות עלול לעודד ולקבע תפיסות, שיח ויצירת ומוסכמות חברתיות וחזותיות מסולפות בחלקן, שספק אם ייטיבו עם המודעות לתרבות הלבוש בישראל כיום ולאורך זמן על חשבון הצרכן ותרבותו.

נדמה שהצגת לבוש כפריטי אופנה תרמה להשתלטות בגדי הבייסיק על אופנת הרחוב הישראלית ועשויה להסביר מדוע השיח על תרבות הלבוש בישראל אינו זוכה לעניין וחשיפה כמו השיח על מדיומים אמנותיים נוספים, כגון: קולנוע, מוזיקה ובישול. ייתכן שהתשובה נעוצה בהסתרת פוטנציאל קסמה האסתטי של תרבות הלבוש בשל אינטרסים שיווקים.

כאשר מערכת הלבוש כולה תורכב מפריטי לבוש בייסיק, הלבוש יישאר בגד כסות פרקטית בלבד. ניתן לשבוע מאכילת פרוסות לחם בלבד, אך למעשה אנו מרוקנים מתוכן את המסר התרבותי-חזותי הקסום שבאופנת הלבוש. תופעה מעניינת היא, שאותן חנויות המעידות על עצמן כמוכרת אופנה ("חביתות") ומשתמשות בדימוי מעורר התשוקה של תרבות הלבוש, מתהדרות בסלוגן שמדגיש את היותן מוכרת בעיקר לבוש בייסיק ("פרוסות הלחם"). אכן, מבחינה טכנית אפשר להתקיים מתזונה מצומצמת, אך מעניינת יותר השאלה האם לא מסוכן מבחינה תרבותית לחתור להתקיים מהיצע אופנתי מצומצם ומוגבל המוצג כעשיר ומגוון? האם הפער שהצגתי לעיל לא עלול להצביע על בעייתיות קריטית בדפוס הפעולה של מנגנוני השיווק המקומיים, שמשפיעים על תרבות המקומית ועל תעשיית האופנה המקומית – עכשיו ובעתיד?

***

הכותב הינו חוקר אופנה ותרבות לבוש