העובדה שאנו חיים על פני האדמה עדיין אינה מעידה על כך שהסכמנו להיות ילדי האדמה. נולדנו לכאן – זו עובדה. אנו מעבירים את חיינו על קליפת כדור הארץ – זו עובדה. אך האם קבלנו עובדות אלו? האם הסכמנו להיות "בני אדמה"?

האדם הויטרווי – ליאונרדו דה וינצ'י

הסכמה, כלומר בחירה מודעת להיות "בן האדמה", היא משימה תודעתית משמעותית שמעטים עוסקים בה, ומעטים עוד יותר מצליחים בה.

לא אחטא לאמת אם אומר שהיותר רוחניים שבינינו הם אלו המתחבטים בשאלה זו, אך הם גם המתקשים העיקריים לקבל את עובדת היותם בני האדמה. מאחר ואני עצמי משתייכת לקבוצת "היותר רוחניים", הרי שאמירה זו מתייחסת גם אלי.

הגעגועים לגן עדן

בן האדמה, כלומר האדם, הוא ישות רוחנית, החיה בגוף חומרי, כחלק מקבוצת בני האדם. ההתנגדות לעובדות אלו, כלומר, אי קבלת הגוף החומרי על חוקיותו ואי קבלת היותנו פרט יחיד בתוך קבוצה, באה לידי ביטוי במחלות נפש וגוף ובפחדים שונים, בהם: פחד מאהבה, מקרבה, ממין, מאינטימיות, מחברות, מסמכות ועוד.

כל הסבל בעולמנו מקורו בסירוב עמוק, לא מודע, לקבל את עובדות החיים. בעיקר את תופעת המוות, שבהכרח נלווית אליהם. אם אנו מודעים לכך שאנו בני האדמה, ואנו מקבלים זאת באהבה גדולה, משמע שאנו גם מקבלים באהבה שיום אחד נשוב לאדמה – אז המוות והזקנה, על כל תופעותיה הגופניות, נראים מבורכים. לעומת זאת, אם אנו שומרים לעצמנו את ה"זכות" שלא להכיר בכך שאנו בני האדמה, הרי שבסתר ליבנו אנו מדמים ש"לי זה לא יקרה": אני לא אזדקן,  לא אחלש, לא אחלה, לא אמות – ואז, כל תופעה הקשורה בהתבגרות סודקת את האשליה בה אנו נתונים. אנו מתקשים לקבל את מותם של הקרובים לנו, וכל מוות המתרחש בסביבתנו מנפץ את השקט, לכאורה, בו אנו חיים בזכות ההכחשה. פרידות הופכות בעינינו לנטישות ולהפקרות. הן נחוות כבגידות בלתי נסבלות, ואנו כואבים אותן מבלי יכולת להתגבר על הכאב. כדי שלא יכאב, אנו שומרים על עצמנו ולא מתחברים רגשית לבני אדם אחרים ולחיים בכללותם. אנו מתגעגעים תדיר לבית אידיאלי, שאינו מצוי כאן, לגן עדן שמצוי אי שם.

החלק הנצחי שבנו

החלק הנצחי שלנו מסרב בכל תוקף להפנים את זה שיש בנו חלק זמני, חולף ומתכלה. הוא מתעב את העובדה שהחלק הזמני זקוק לתחזוקה מתמדת, להזנה, הגנה ולהעברת הגנים קדימה, לדורות הבאים. לחלק הנצחי שבנו קשה להסכים לכך שהחלק החולף והמתכלה, הוא החלק המרכזי שלנו כאן על כדור הארץ; הוא זה שנראה לעין ונתפש על ידי החושים,  זה שדורש ומתעקש על מילוי צרכיו בעוצמה אדירה, ומפריע לנו להתפנות לצרכים אחרים; הוא זה שתופש את העולם הסובב אותנו באמצעות חושיו החומריים ומונע מאיתנו לחוות שיש עולמות שמעבר לתפישת חושים אלו. יתרה מכך, מאחר והוא האחראי הבלעדי בכדור הארץ על ההוצאה לפועל של כל מה שאנו, הרי שהחלק הנצחי שלנו תלוי בו לחלוטין.

החלק הנצחי שבנו אינו מסוגל להיכנע לעובדה שהגוף הוא האמצעי היחיד דרכו הוא יכול להתבטא בתקשורת ובעשייה כלפי חוץ. הוא אינו מצליח להיכנע לחוקי החומר, לחוקי הזמן, לחוקי החברה, לתכתיבי המציאות. החלק הנצחי שבנו כועס שהגוף כל כך "מפגר" ועדיין אינו מסוגל לראות-לתפוש-לחוות-להבין, או לבטא את מה שאינו פיזי.

החלק הנצחי שלנו הוא ישות בעלת גאווה. זו ישות עקשנית ומתנשאת, המסרבת להיכנע למה שנראה לה מטופש, נחות, חסר טעם, עלוב וחסר משמעות. "איזה טעם יש בהתקשרות רגשית למה שיסתיים בעוד זמן קצר?", "מה טעם שאקפוץ אל סערת החיים ואתן אמוני בה, אם החיים כה קצרים?", "מדוע שאתן כבוד לגוף שפועל ללא שליטה – מתבגר, מזדקן, מתכער, מאבד איזון מכל אירוע, מתערער מכל רגש, מגיב בסערה בלתי נשלטת חדשות לבקרים?".

המאבק בין הנצחי לחולף    

מאבק ארכיטיפי אימתני זה שבין הנצחי לחולף, הופך להיות למקרים פרטיים יומיומיים. כלומר, כל רגעי הקושי שלנו הינם תרגומים של מאבק איתנים זה.

בתחילת חיינו הגוף הרך התקשה להתרגל למעבר מן הרחם המפנק והשופע לפעולות קיומיות כמו אכילה, עיכול, יציאות; טיפול בידיים של אם שאינן רכות דיין, שמיעת צליל קולה המתוח. ברגעים אלו הנצחי שבנו מפקיר את הגוף הנאבק לסבלו. הוא עולה ומרחף מעליו מתוך כעס על עולם החומר המאוס. או, למשל, כשהגוף הצעיר שלנו אמור לשבת בבית הספר ולכנס את עצמו לשעות של ריכוז ללא תזוזה, בעודו חפץ להשתובב, והוא מתקומם וחוסם את עצמו מלקלוט כי אינו בשל עדיין – אז, מתנכר אליו הנצחי ומנתק עצמו ממנו, במקום להבינו, לעמוד לצדו ולעזור לו. הדוגמאות להפקרת הגוף על ידי החלק הנצחי שלנו רבות מספור, והן כאמור יומיומיות.

מאבקי החיים אינם מעניינה של נשמתנו הנצחית. מאבק זה נחות בעיניה ומביש. היא חפצה בטוב השלם, ולא במאבק להשיגו. ואם הטוב השלם והאידיאלי איננו בנמצא, היא תיטוש, תרחף לה למעלה, ותאמר "אני לא מכאן". תחושת חוסר השייכות, אותה מרגישים כה רבים, נעוצה בגאוותה ובדרשנותה של נשמתנו הנצחית. העובדה שהגוף צעיר, רך, חסר ניסיון ואינו מסוגל להבין את סודות הנשמה ולהכיל את עוצמתה, את גדלות תובנותיה, את הידע ואת האהבה המוכלים בה, אינו מתקבל אצל הנשמה באורך רוח ובסובלנות.

תהליכים הקשורים בזמן אינם מובנים לנצחי. הנצחי שבנו רוצה שהכול יהיה נצחי, ובעיקר שהקשרים האישיים יהיו נצחיים; שהאהבה תהיה נצחית. הנצחי שבנו רוצה שלעולם לא יהיו סוֹפים – שאם עכשיו מתקיים רגע יפהפה, שהוא יקפא לנצח, שלא יחלוף – שההתרגשויות לא תחלופנה, שהקסם של הרגע לא יחלוף, שההרגשה הטובה תימשך לתמיד; וכמובן, שהחיבור הנפלא שנוצר לרגע בין שני לבבות לא יגמר לעולם. עצירה של מצב מופלא לא מתקבלת על הנצחי, בעיניו זו הבגידה. הפרת רגעי האמת שהושגו היא בגידה שלא תכופר. הנצחי לא מוכן לקבל את העובדה שגדלנו וכבר אי אפשר לנו להיות עטופים ברחם; כבר אי אפשר לנו להיות תינוק יונק; כבר אי אפשר לנו להיות ילד חסר אחריות התלוי באחרים. החלק הנצחי שבנו חווה את החיים כאינספור בגידות. כשרשרת של נטישות. הטוב בגד ונטש אותנו לטובת הלא כלום, לטובת המעמסה, לטובת הכיעור והבדידות, והותיר בנו רק מפחי נפש, ואכזבה.

החיים הם תנועה מתמדת של השתנות

הסבל בחיינו הינו "ניתוח רגשי לא מוצלח" של עובדות החיים. החיים הם תנועה מתמדת של השתנות, אבל "האני", היפה והנצחי, לא מקבל זאת. אנו מאשימים את האחרים שלא הכירו בצרכים העמוקים שלנו – אך בעצם זה אותו חלק גאוותני-נצחי שבנו, שאינו אוהב את תמונת החיים כאן, ורואה בעין ביקורתית את העובדה שיש להילחם כאן על ההישרדות הפיזית. החלק הנצחי דוחה את הורינו. הוא מאשימם בכך שהביאו אותנו לעולם שכולו חוסר מושלמות. מאחר וההורים הם נציגיו הראשונים של עולם זה, הם אלו שנראים בעיניו הכי רחוקים משלמות.

הנצחי שבנו לא מוכן להיוולד לחיים החולפים שמבוססים על זמן. על האדמה יש סדר, יש מקצב, יש חוקיות, יש ארגון סביב זמן ומקום. אבל החלק הנצחי שבנו טוען מה לי ולכל אלו? מדוע שאצמצם את עצמי לתיבה קטנה של סדר; לימים-לילות-שעות-מעשים קבועים סביב שעון? לחוקים מעשיים שבני אדם אחרים מצאו שהם נכונים? לתנועה כבדה ואיטית ממקום למקום?

הנצחי שבנו אמור להשקיע אנרגיה כדי לגרום לגוף להיות פחות מפוחד ומכווץ, פחות מגיב לכל, פחות כפוף לאיום המוות; מתפקידו לגרום לגוף להיות פתוח פיזית ורגשית לידיעה ששוכן בו חלק שלא ימות לעד. אך במקום לעסוק בכך, הוא כעוס על כך שעליו לטפל בגוף העלוב ולקדמו.

החלק הנצחי רוצה לבוא אל המוכן. מדוע זה תפקידו לקדם את הגוף? לשכלל אותו? להוציא אותו מן הטמטום החושי בו הוא שרוי? הנשמה שלנו טוענת: למה שלא אבוא כבר אל המוכן? אל הגוף הרחב המבין? הכול-יכול? אל מערכת עצבים משוכללת שמסוגלת להעביר פקודות-על? אל עיניים שרואות את כל האמת? אל חושים שקולטים את כל מורכבות החיים?

משימת חיינו היא הזיווג המלא בין תודעה לחומר

יחסית לנשמה הנצחית, היודעת-כל, גופנו נמצא בפיגור אדיר. אבל אין מי שיקדמו לבד ממנה. אם נסרב לקחת על עצמנו את המשימה לקדם את הגוף ולשכללו עצבית-רגשית-מעשית – נישאר בסבל. אם כל אדם ייקח על עצמו לשכלל את היכולות הרגשיות שלו, לצאת מאיום המוות, ולהתחיל לחוות דרך הגוף את האמת הרגשית המשוחררת של הנצחיות –  כל המין האנושי יקפוץ קדימה כישות קולקטיבית, וייוולד לגוף משוכלל יותר. כבני האדמה מוטלת עלינו האחריות לפתח מיומנויות-על של ידיעת סודות היקום והגוף, באופן חווייתי, ולא להתמכר לידיעה שכלתנית, שנשארת בתחום הראש. רק אם נדע את היקום והגוף חווייתית נצליח לקדם את האנושות למצב אשר לו הנשמה שלנו כל כך מייחלת.

בדורות האחרונים יותר ויותר אנשים למדו את סודות הרוח. רובנו יודעים מה "נכון" להיות. רובנו יודעים שיש תודעה אחרת, אך אנו עדיין רחוקים מלחיות אותה באברי גופנו. האנשים בעלי הנטייה הרוחנית החזקה, למרות רצונם העז לחיות את התודעה האחרת בפועל, נוטים בסתר לבם להילחם בגוף ולדחותו, במקום להתמסר אליו. כל עוד איננו מורידים את התודעה בפועל לאברי הגוף, אל מערכות העצבים, ההורמונים והרבייה, ורק חווים אותה בראש, כסוג של חשיבה, בעצם לא עשינו דבר.

החוויה הרוחנית של היות אדם, פירושה פתיחות רגשית מלאה, לא רק רעיונית, של אהבת החיים עלי אדמות וההתמסרות אליהם. לא העלייה למעלה וידיעת האמת היא המטרה, אלא הורדת האמת אל עצבי הגוף. משמעות חיי הרוח עלי אדמות, אם כן, היא לחיות חיים שמקדמים את היחיד והאנושות לכדי חומר חי המודע לסודו. המטרה הגבוהה ביותר של חיי אדם היא קידום יכולת החומר לחיות מתוך תודעת עצמו באופן מלא. הזיווג בין החומר לתודעה זה משימת החיים שלנו – וזיווג זה, כמו כל זיווג אחר – הוא מעשה של שיתוף פעולה בין שני מרכיבים אוהבים.

אירי ישראלי-רושין – חוקרת התודעה הנשית, מייסדת "האקדמיה לנשיות".