Skip to content

חוק הלאום הוא מפלטו של הלאומן היהודי

לנו, לבני הארץ, מדינת ישראל היא מובנת מאליה. לנו אין ספקות. אנחנו לא מחפשים לעצמנו הגדרות. מבחינתנו, היהדות היא עובדה שאין לנו שליטה עליה. היא המוצא שלנו. היא הייתה האמונה והדת של הורי הורינו. מבחינתנו, הלאום שלנו הוא ישראלי. ללאומנים שמקדמים חוקים ותקנות והגדרות מפרידות ומפלות - אין יותר מדי ביטחון שמה שהיה הוא מה […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות

יותר מ-66 שנים מתקיימת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. יותר מ-100 שנים מתקיימת התנועה הציונית, החולמת והמגשימה. יותר מ-120 שנים מאז שהחלו יהודים מכל קצוות העולם להתגלגל ולנוע אל מחוז החפץ, אל האין מדינה. אל פלסטינה. אל ארץ ישראל שבלב.

הרבה לפני בלפור. הרבה לפני פיל. לפני תוכנית החלוקה. לפני כ"ט בנובמבר. לפני מגילת העצמאות. הרבה הרבה לפני היהודית והדמוקרטית.

ובוודאי שהרבה לפני "מדינת הלאום". הרבה הרבה לפני ה"מדינת יהודית שהיא מדינת הלאום של העם היהודי שבה יהיו "זכויות אישיות" – "זכויות אישיות"! – לכל השאר.

כחול ולבן ונחוש ותקיף. ומאוד מאוד יהודי. נתניהו (צילום ארכיון: קובי גדעון, לע"מ)

דוד בן-גוריון חי, חלם, הקים, ברא ומת, בלי שחש צורך כלשהו להגדיר את המדינה שהקים כ"מדינת הלאום של העם היהודי".

יצחק רבין נולד, חי, לחם, הנהיג – ונרצח – בלי שהיה חסר לו במיוחד להיות חלק מ"מדינת הלאום של העם היהודי".

אבא שלי עלה, עבד, אהב, הוליד את ילדיו, שילם מיסים ותרם את תרומתו הצנועה למפעל הציוני, ומת בלי שחש תשוקה כלשהי לקדם את "חוק הלאום של המדינה היהודית".

מאות אלפי, מיליוני פליטים וניצולים הלכו ברגל, היטלטלו בספינות רעועות, חלו בקדחת, חצבו כבישים וייבשו ביצות וגם מתו בהמוניהם על קידוש היישות הציונית – ועשו את כל זה בלי שאפילו שמעו על צירוף המילים "מדינת הלאום של העם היהודי".

פשוטי עם, זוכי פרס נובל, בורים גמורים וגאונים מופלגים, יוצרים דגולים, פועלי תעשייה, חקלאים, פלחים, נהגי אוטובוס וטייסי קרב – כולם באו אל העולם שהוא מדינת ישראל, שהיא התוצר המעשי של החלום הציוני, נולדו ועשו וחיו ורבים מהם מתו – כששאלת "מדינת הלאום של העם היהודי" אפילו לא הייתה מצמוץ חולף במוחם ובדימיונם.

לאומן חדש. אלקין (צילום: אתר הכנסת)

לשאריות הפליטה שנדדו מכל קצוות העולם, ארץ ישראל הייתה הארץ ומדינת ישראל הייתה המדינה. הייתה ועודנה. הם היו מי שהיו, ראשוניהם הגיעו בגלל שהיא הייתה החלום שלהם או של הוריהם וצאצאיהם הגיעו ועשו ובנו ושירתו ורבים מהם גם מתו – כי היא הייתה שם. מדינת ישראל. המדינה שלהם.

חלקם קידשו את היהודיות שלהם; אחרים נשבו בקסם הישראלית שלה. ושלהם. הם לא באו בגלל שחלמו על הגירה או חיים ב"מדינת הלאום של העם היהודי" – הם באו ובנו ועשו ונלחמו ורבים מהם מתו, כי זו הייתה מדינתם. המקום שבו חיו, נולדו בה או היגרו אליה.

"מדינת הלאום של העם היהודי" לא הטרידה אותם. המדינה הייתה, הווה ותהיה עבורם עובדה מוגמרת. מדינה שהם אימצו לחיקם והיא עטפה אותם. מדינה שהיא בית, כמו כל מדינה אחרת שהיא הבית של אזרחיה ("אוהב להיות בבית"… "כמה טוב שבאת הביתה"… "להיות תמיד בבית"… "יונתן סע הביתה"… "הכי בבית בעולם"…).

אנחנו, הורינו, ילידנו, בעתיד גם נכדינו ונינינו – באנו, נולדנו, חיינו במדינה שהיא מדינה – מעולם לא "הבית היהודי" ובטח לא "מדינת הלאום". יש לנו תעודת זהות. יש לנו דרכון. אנחנו אזרחי מדינה. כמו כל אזרח בכל מדינה בכל מקום בעולם.

לנו, לישראלים, למיליונים שחיים במדינה ולא ב"בית יהודי" או ב"מדינת לאום", לנו ההגדרה הזאת לא מזיזה. לא מעלה ולא מורידה. לפעמים היא משעשעת אותנו, בדרך כלל אנחנו לא מבינים אותה. לרוב אנחנו אדישים אליה.

לאומנית חדשה. שקד (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

יוזמי התפלצת המזיקה הזאת הם אנשים חסרי ביטחון. אנשים שאישיותם משלבת רוע, ציניות ובעיקר פחד. אנשים שלא מצליחים להסביר לעצמם מדוע הם חיים כאן. חלקם בילה את מיטב ימי התבגרותם בגולה הנוחה (אתם יודעים מי), אחרים הגיעו לכאן ממניעים לא ברורים ואולי נשלחו / נשתלו כאן בידי גורמים זרים ועוינים (אתם יודעים מי), וכל השאר פשוט גזענים מתנשאים. מקצתם משיחיים – מרביתם צינים ורעים.

לנו, לבני הארץ – אלה שבאו אליה כי היא כאן ובוודאי אלה שנולדו כאן – אין ספקות. אנחנו לא מחפשים לעצמנו הגדרות. אין לנו ספקות. מבחינתו, היהדות היא עובדה שאין לנו שליטה עליה. היא המוצא שלנו. היא הייתה האמונה והדת של הורי הורינו. מבחינתנו, בני הארץ, היהודות היא יהדות – היא בוודאי לא לאום. הלאום שלנו הוא ישראלי.

לפטרונים מטעם עצמם, אלה המקדמים חוקים ותקנות והגדרות מפרידות ומפלות – אין יותר מדי ביטחון שמה שהיה הוא מה שיהיה. הם פחדנים.

ה ם . . . מ פ ח ד י ם . . .

הקול השפוי האחרון. נשיא המדינה ריבלין (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

ומכאן גם ברור בעליל המניע לטירוף הלאומי-לאומני החדש: הדרה, הפרדה, הגליה, קיפוח. הם אחוזי פחד מהמיעוט בחי בתוכנו. איתנו. המיעוט השותף לנו. המיעוט שבחלקו שותף לנו במוות, אבל לעולם לא בחיים. המיעוט שהחוק מונע ממנו שותפות בחובות, רק בשביל שתהיה לרוב סיבה לקפחו, כי… הוא לא שותף בחובות. המיעוט שיודע שהוא מיעוט, אבל אם לא הפנים את זה עד הסוף – הרוב הדורסני יוכיח לו את זה בחקיקה. בכסף, בחינוך, בתשתיות, בהזדמנויות הלא שוות, בהשפלה, בהפרדה.

עם – לאום, אם תרצו – שבנה את הנרטיב שלו על כך שהוא עצמו הודר, קופח, נרדף, נרצח – בונה ומגדיר את עצמו מחדש על בסיס אותה רעה חולה בדיוק.

ומה שהמיעוט לא יעשה ללאום החדש שנוצר כאן – יעשה לעצמו הרוב הלאומני, הרע והציני, העשבים הלאומיים-לאומנים השוטים שהשתלטו על גינת הלאום הישראלי.

[related-posts title="מדבר אל הקיר – מאמרים קודמים"]

 

 

1 Comment

  1. שרה
    3 בדצמבר 2014 @ 12:26

    אני מאד מקווה שיהודים יוכלו לחיות כאן מעתה ועד עולם ללא מפריע וללא אפלייה בגלל יהדותם, עם או בלי חוק לאום. בהצבעת האו״מ מכ״ט בנובמבר 47 נאמר בפירוש שארץ ישראל תחולק לשני עמים, אחד מהם הוא העם יהודי. אני חושבת שהצעת החוק הזו עלתה בגלל השקרים של הפלסטינים והערבים בכלל שאין לנו חלק ונחלה במקום הזה והשקר הזה הולך ומתעצם ומתקבל במקומות רבים בעולם כעובדה אמיתית. למרות הבטחון שלנו שזה ביתנו וזה עמנו וזו דתנו, לא יהיה חכם להתעלם משקרים כאלה. אתה יודע בוודאות מה יהיה כאן בעוד 50 שנה?

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן