להקת סנקאי ג'וקו היא חלק מז'אנר הבוטו שצמח ביפן אחרי המלחמה והפצצה בהירושימה. יותר משמדובר בסגנון מחול, מדובר בפילוסופיה: אושיו אמאגאטסו, מייסד הלהקה והכוריאוגרף הראשי, הוא הרבה יותר מרקדן. הוא פילוסוף המשלב במחול שלו טקסטים. האחדות בין כיוון המחשבה לתנועת היד או הגוף היא כה אינטנסיבית, והזרימה של המחול מרקדן אחד למשנהו כה אינהרנטית – עד שכל מופע שלהם הוא בגדר קסם של שלמות מהפנטת. למרות ההשפעות של תיאטרון הנוֹ המסורתי, את עיקר הצלחתה גרפה הלהקה החדשנית באירופה, ולא ביפן השמרנית.

הפעם הם יגיעו לארץ עם המופע "טובארי" (12.12-15.12 במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב), ריקוד המספר בשפת התנועה את מחזור החיים המתרחש בקוסמוס. כדי לברוא עולם חדש מכסה את הרקדנים אפלה סמיכה וצפופה הזרועה בכוכבים זעירים. הרקדנים כמו מתפללים לבורא היקום כשהם שוכבים על רצפת חול, כשגוום נוטה לבורא וכמו זועק למחילת השמיים. זעקתם של הפיות הפעורים – דוממת. ודווקא משום כך מתעצמת חוויית הכאב שלה. לאורך שבע תמונות מתרחשת לא רק לידת היקום והאדם, עם שינויי העונות,  אלא, בעיקר, גלגול נשמות.

הכיוון המופנם והסגפני של מייסד הלהקה תובע מהרקדנים עבודה על תנועות זעירות המתפתחות בהדרגה. שיאו של המחול הוא תנועת של קשתות גדולות הפונות אל-על לבורא. הריכוז התמציתי של התנועות, אליהן מצטרפת המוזיקה הייחודית, מלא כוח הבעה דווקא בשל היותו פרי בריאה המתרחשת לעיני הצופה על הבימה. הרקדנים גלוחי הראש צבועים בלבן ונעים באיטיות מכוונת: כל תנועה על הבמה כמו נבראת במחשבה תחילה.

מתוך הבמה הזרועה חול לבן נולדות בתחילה דמויות  של עוברים כפופים המזדקפים בהדרגה ושוב צונחים לחיק האדמה. תנועות הידיים והרגליים איטיות ומצריכות שליטה מדהימה בכל שריר וגיד בגוף. דומה שאף הליווי המוזיקאי המינימליסטי המתחיל בתוף, זמזום, פסנתר וכינור – תורם לאווירת ייסורי הצמיחה והגדילה של הבריאה.

יכולת השליטה של הרקדנים בכל שריר ותנועה – היא הרבה מעבר לווירטואוזיות מוחצנת. היא פרי עבודה פנימית רוחנית של הרקדן עצמו, פרי יכולת נדירה למזג את הגוף והנפש למעין תפילה מלאת עוצמה. לא הייתי מחמיצה את המפגש המרתק עם להקה ייחודית זו.