לאחר מערכת בחירות אני נוהג לעבור על רשימות שכתבתי לפניהן על מנת לבחון אילו הערכות הוכחו כמוצדקות ואילו תחזיות הופרכו. איני מתכוון לתחזית בנוסח כמה מנדטים תקבל כל מפלגה מאחר שזו להבנתי בעיקר ספקולציה או הימור. כוונתי להערכה בסיסית יותר, כמו  איזה גוש מוביל ואילו צירופים פוליטיים סביר שיתרחשו.

לפני הבחירות הקודמות הייתה לי טעות מסוימת בנושא הגושים. סברתי שישמר רוב של 64-65 מנדטים לגוש הליכוד-דתיים ובפועל עמד גוש זה על 61 מנדטים. צדקתי בכך שלא חלה באותן בחירות תזוזה ממשית בין הגושים, אולם לגוש הימין אבדו לפחות שלושה מנדטים בגלל רשימות שלא עברו את אחוז החסימה. כך או כך – טעות זו לא הייתה צריכה לשנות הרבה.

הטעות המהותית שלי הייתה אחרת. הערכתי, מסיבות היסטוריות ופוליטיות, שהברית בין הליכוד למחנה הדתי היא טבעית ומ-1977 גם ברית היסטורית שאין צידוק פוליטי להפר אותה, אלא בנסיבות של הכרח גמור. כל שהיה על נתניהו לעשות לאחר הבחירות הוא להקים קואליציה של 61 חברי כנסת והערכתי הייתה שלבני, מופז ולפיד היו כבר מצטרפים בהמשך.

כזכור, זה מה שבגין עשה בבחירות המהפך ב-1977. הוא הקים קואליציה של 61 חברי כנסת, ומפלגת ד"ש, לאחר מספר חודשים, הבינה שעליה להצטרף – בלי שקיבלה ולו משרד בכיר אחד. המשרד הבכיר שבגין ויתר עליו היה משרד החוץ והוא עשה זאת לא למען מפלגה, אלא למשה דיין באופן אישי.

לא הייתה מניעה שנתניהו ינהג בדרך דומה, למעט איבתו האמתית ליו"ר הבית היהודי נפתלי בנט. התנהלותו בעת הרכבת הממשלה, שהובילה לברית בנט-לפיד ולהדרת החרדים, הייתה אווילות פוליטית ממדרגה הראשונה וממנה הפקתי לקח אישי וכללי – לעולם אסור לזלזל במניעים אישיים! חשיבותם  של מניעים אישיים, לא רציונאליים, אינה פחותה לעתים מהמניעים התועלתניים.

דומה שמערכת הבחירות התמוהה שנגזרה עלינו היא תוצאה ישירה של הקואליציה המוטעית שהורכבה לאחר הבחירות הקודמות. מעבר לכך איני רואה בסקרים  שינוי בסיסי במפת הגושים. אני לא מזהה עדיין מעבר של מצביעים מהימין לגוש השמאל-מרכז – מה שהתרחש כמאורע חד פעמי לאחר הקמת קדימה ב-2006. אני מניח כמובן שכחלון היה ונותר חלק מגוש הימין ורואה עצמו כמייצג של הליכוד המסורתי.

התוצאה היא שאין זה משנה כלל מהן הצירופים שייווצרו בקרב "השבטים הלבנים" – קשה לראות כיצד הם מקימים  צירוף מנצח למרות דברי הרהב.  סיכוי כלשהו לשינוי יכול להיווצר על ידי ברית עם "השבט הרוסי", אבל קשה לראות את זהבה גלאון ואביגדור ליברמן משתפים פעולה. סיכוי זה מותנה גם בהצטרפות של הגוש החרדי. האם יש בסיס לתקווה שהחרדים יעדיפו את השותפות עם יאיר לפיד על פני שותפות עם הליכוד?

מכאן לשאלה החשובה יותר: למה גוש השמאל-מרכז צריך לשאוף? אם לא יחול שינוי דרמטי בתמונת המפה הפוליטית, המפתח לשאלה איזו קואליציה תקום הוא בידי נתניהו. ברצונו, יקים קואליציה ימנית – דתית-חרדית, וברצונו יוכל להקים קואליציה עם מפלגות מרכז ו/או עם מפלגת העבודה, שתקל עליו בזירה הבינלאומית והפנימית. לקואליציה כזו נדרשת הסכמת מפלגת העבודה ושל ציפי לבני, אבל נראה כי "מיס קלין" תסכים לכל סידור עבודה, ממילא רבים מפקפקים ביושרה הפוליטית שלה.

לדעתי, על מפלגת העבודה לקבל החלטה ברורה, לחדול מלשגות באשליות על חזרה לשלטון ולחתור להשפעה במסגרת קואליציה עם הליכוד. אני מציע למי שסבור שמדובר ביעד צנוע מדי להתבונן היטב – לא בסקרים אלא בתוצאות הבחירות הקודמות. מפלגת העבודה לא ירדה ממעמדה עקב השתתפות בממשלה ולא שגשגה בסקרים כשישבה באופוזיציה וכשהחליפה בפעם המי יודע כמה את היו"ר שלה. גודלה כיום הוא בערך שיעור מעמדה בציבור וחלה בו שחיקה עם השנים. זו עובדה.

 אמנם תמיד יכול להתרחש מאורע שיטרוף את הקלפים. תמיד יכול לפרוץ  משבר כלכלי או ביטחוני חמור. ייתכן שבשל איבות אישיות ופוליטיות מפלגות שאמורות להשתתף בקואליציה עם הימין יעקרו לגוש הנגדי וימנעו אפשרות להקמת ממשלת ימין. בפוליטיקה הרבה דברים יכולים לקרות, אפילו ניסים פה ושם, אבל לא הייתי מבזבז אנרגיה על תסריטים שהסתברות התממשותם נמוכה.

בעבר סברתי שמפלגת העבודה חייבת להתאושש מאחר שהציבור ימאס בסופו של דבר במפלגות אווירה כמו שינוי של לפיד האב, קדימה, מפלגת המרכז, יש עתיד וכיו"ב, המתמקמות "במרכז" . גם בהערכה זו טעיתי – ככול הנראה הנכונות של הציבור לבלוע לוקשים נושנים באריזה חדשה מבית מדרשם של האדלרים היא כמעט אינסופית.

[related-posts title="מאמרים קודמים של משה גולדבלט"]