החשיכה שבקצה המנהרה

מה נהיה מאיתנו? איך זה שמילים כמו שוויון, דמוקרטיה, רווחה, השכלה, מחקר, חופש, תרבות, אמנות, יצירה, מחאה – נהפכו למילות גנאי? לביטויי נאצה? מתי נהפכה ההשכלה לקללה? מתי איבדנו את הצפון, את החמלה, את הרחמים, את האחווה, את השיתוף? איך אנחנו חיים עם עצמנו?

Print Friendly

משנה לשנה, ממערכת בחירות לזו שרודפת אחריה, בהפרשי זמן קטנים והולכים, התמונה הולכת ומתבהרת. ובעצם: הולכת ומחשיכה. אפלה גדולה יורדת עלינו. גשם כבד הולך ליפול. שמיכה כבדה שנעשית אטומה ומחניקה. משנה לשנה. ממערכת בחירות לזו שרודפת אותה.

עזבו את החלוקות השגרתיות. הניחו לשמאל ובעיקר לימין. נסו לשכוח לרגע מהכיבוש. מההתנחלויות. מהמלחמות. מהאדנות. מהדיכוי. שמו לרגע קטן בצד את העוני. את פערי השכר המטורפים. את יוקר המחייה הבלתי נסבל. את הפערים החברתיים שמביאים אותנו, כבר הביאו אותנו, אל חברתן של מדינות מתפתחות, בדרך הבטוחה לנורמות של עולם שלישי.

עוני מתגולל ברחובות (צילום ארכיון: ציפי מנשה)

קחו אוויר. נסו לנשום נשימה ארוכה, ככל שאתם יכולים. צאו לרגע מהפרטים הקטנים, נסו לשכוח אותם לרגע. צמצמו אישונים והביטו בתמונה הגדולה. הרחבה. הפנורמית. הביטו בתמונת חיינו בארץ הזאת.

איזו מין מדינה נהיינו? איזו מין חברה בנינו לנו כאן? מה עשינו לעצמנו? איך אנחנו מסוגלים לקום כל בוקר, להתבונן במראה ולהמשיך כרגיל, כאילו כלום?

נכון, יש גרועים מאיתנו. רוב העולם גרוע ונוראי מאיתנו. יש מדינות וחברות איומות פי כמה וכמה. אז מה? האם המודל שלנו הוא מדינות טוטאליטריות? למה רצינו להידמות, לרפובליקות בננה מושחתות? למדינות שבטים נחשלות? לרפובליקות פונדמנטליסטיות רצחניות? לדיקטטורות שמקדשות מנהיגים חולי רוח? למדינות ספרטניות שכל מהותן צבא, מלחמה, כיבוש ודיכוי? האם החלום שלנו היה שנהיה מדינה גזענית? חשוכה? מדינת שנאה?

צמצמו אישונים ונסו לראות את התמונה הגדולה מבעד לאוסף הפרטים הקטנים. המטרידים. הביטו בתמונה הכללית. הרחבה. האם זו מדינת הרווחה שהגו ובנו חלוציה שעלו אליה לרגל הלכה למעשה? אלה שייבשו ביצות וחצבו כבישים? האם מדינת ישראל מודל שנות האלפיים היא חברת המופת שאליה שאפו הורינו וסבינו? שעליה חלמנו? החברה שהיה נדמה לנו שאנחנו?

מבקשי מקלט עוזבים במחאה את מתקן הכליאה (צילום ארכיון: אקטיב סטילס)

האם זו מדינת ההצלה, ארץ המבטחים שאליה נהרו מיליוני הפליטים חסרי הבית, נגזלי הרכוש ונעדרי הזהות מאירופה, אפריקה ואסיה? האם זו המדינה שעליה ולתוכה נוסד ועובד חוק השבות, חוק ההצלה הנשגב לשעתו, ארץ המקלט שאליה נפלטו מאות אלפי האודים המוצלים ששרדו את הגיהנום ההוא?

מה נהיה מאיתנו? איך זה שמילים נשגבות, כמו "שוויון", "דמוקרטיה", "רווחה", "השכלה", "מחקר", "חופש", "תרבות", "אמנות", "יצירה", "מחאה" נהפכו למילות גנאי? לביטויי נאצה?

מתי נהפכה ההשכלה לקללה? איך קרה שמדינה שקמה על חורבות עם ודת שנשמרו בדרך נס, על מסורת שלא נחרבה – נהפכה לארץ אוכלת יושביה? מדינה שרודפת ומתעללת בפליטים שמתדפקים על שעריה? מתי נהפכנו מארץ שקולטת למדינה שמגרשת?

משה סילמן ז"ל, אחרי שהצית את עצמו בלב ת"א (צילום ארכיון: רפי מיכאלי)

איך קרה שמדינה שחרטה את המילה "שוויון" על דגלה ועל מגילת היסוד שלה, נעשתה כל-כך לא שוויונית? איזו מין חברה זאת, שברחוב אחד – במרחק של מטרים ספורים – יכולים להתגורר בני אדם שלוקחים הביתה מיליונים (מיליונים!) מדי חודש, בעוד שאנשים בשר ודם, מטרים ספורים מהם, לא יודעים מאיפה יביאו את הפרוטות לארוחה הבאה של ילדיהם?

מה קרה לנו? איך זה קרה לנו? מתי איבדנו את הצפון (וגם את הדרום והמזרח והמערב), את החמלה, את הרחמים, את האחווה, את השיתוף?

איך אנחנו חיים עם עצמנו?

ושוב נלך לבחירות. ושוב ניאלץ לבחור בין שליחי ציבור גרועים לגרועים פחות ובין בלתי נסבלים לנוראיים. נלך לבחירות בידיעה עגומה, מייאשת, שמה שהיה הוא שיהיה. ששוב ייבחרו אותם אנשים מנותקים, יהירים, גסי רוח, ערלי לב, כאלה שלא חשוב מנין באו – אין להם מושג לאן הם רוצים ללכת ואיך מגיעים לשם.

הניסיון הזה, האקספרימנט הייחודי בהיסטוריה, התרגיל על מודל המכונה "מדינת ישראל", הוא בן פחות מ-70 שנה. ינוקא במונחים היסטוריים, בפרופורציות של עולם, מדינות וחברות. ובכן: האקפרימנט הזה, כמו שהוא נראה עכשיו וכמו שאנחנו נראים היום, לא יוציא את שנתו ה-100. וזה לא שלא תהיה כאן יישות כזאת – היא תהיה; אבל מה שיהיה כאן, מה שיישאר, לא יהיה דומה לשום דבר שעליו הורי הורינו חלמו, הורינו הקימו, אנחנו בנינו וחיזקנו. מפחיד לחשוב מה נשאיר כאן לילדינו. לנכדינו.

צמצמו מעט את האישונים. תנו לדמעות למסך את המבט. נסו להרחיב את שדה הראייה. הביטו בתמונה הרחבה ותגידו: זו המדינה שבה אנחנו רוצים לחיות? זו החברה שאנחנו רוצים להיות חלק ממנה?

זה אות המופת שלנו?

[related-posts title="מדבר אל הקיר - טורים קודמים"]

 

Print Friendly

על אודות טובי פולק

טובי פולק - יזם ועורך ראשי של "מגפון" - עיתון ישראלי עצמאי. לשעבר חבר מערכת מעריב, כותב, עורך, מנכ"ל ובעלים של חברת "תוכן העניינים בע"מ"
פוסט זה פורסם בקטגוריה בארץ, בריאות, דמוקרטיה, חינוך, מאמר מערכת, מאמרי עמדה, מחאה, רווחה, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על החשיכה שבקצה המנהרה

  1. מאת אחד העם 15‏:

    ממלכת החשמונאים שרדה כ 77 שנה ולאחר שהיה לה הצי הגדול ביותר באזור וברית עם האימפריה הרומית. רוצה לומר יש לנו משהו כמו 11 שנה.

  2. מאת גידי‏:

    טובי שבוע טוב.
    עשיתי כמצוותך ,הלכתי לגינה, לקחתי נשימה עמוקה, צימצמתי אישונים ראיתי את התמונה הרחבה ו…ראה זה פלא אחלה אחלה אחלה מדינה.
    לו בן גוריון היה מתעורר רואה את התפתחות הבנייה והפיתןח,כבישים גשרים מגדלים וערים ומושבים,הייטק,צבא.חינוך ופרסי נובל,יצוא ויבוא,אימפריית גז. רואה את נוער נוהר לצנחנים גולני,יהלום,גבעתי וסיירות "האום שמום"המזרח התיכון קורס ואנו עומדים חזקים לנצח.כל זאת למרות הפוליטיקה ,בן גוריון היה ממשיך לישון עם חיוך.
    טובי תודה,צמצמתי את העניים ונתתי לדמעות האושר לזלוג על לחיי…!

    • מאת שרה‏:

      גידי, אכן יש לנו מדינה נפלאה ובה אנשים מופלאים, אבל…למה אין לנו שליחי ציבור ראויים? עם ערכים וללא אגו. עם אהבת העם והארץ לפני אהבת עצמם. הרי הם אלה שצריכים לבצע את העבודה של שמירת הערכים שלנו כיהודים וישראלים. לשם כך הם נבחרים, אבל אתה רואה לאן הם מתדרדרים אחד אחד.

      • מאת גידי‏:

        שרה שלום.
        לצערי אין לי תשובה ,. רובם באים עם כוונות טובות אך תןך זמן קצר מהבחירה ,הם הופכים למומחים להונאה,מומחים לספינים,מומחים ליצירת קשרים ויחסי ציבור.
        חכים הופכים לפודלים , לחסרי חוליות .
        אולי צריך לבדוק את המזוזות בכנסת,או לעשות כישוף נגד הקללה הזאת…(אגב קראי את המאמרים של נמרוד נוי יש לו ראייה והסברים מדהימים)