שנתיים עברו מאז כתבתי כאן שכלום לא ישתנה בבחירות והמצב רק יחמיר, ואכן המצב החמיר באופן קיצוני. בעיקר בגלל ש… כלום לא השתנה. והנה אנחנו ניצבים לפני בחירות חדשות עם פרצופים ישנים וארונות מלאים שלדים, שחלקם כבר התגלו, חלקם עדיין לא אבל הכי חמור – רובם ידועים ומוכרים. ולאיש לא אכפת.

קצר בתקשורת יד-מוח

נתחיל, איך לא, בנתניהו, האיש שאישר לעצמו ארמון ומטוס פרטי בזמן שיותר ממיליון ושש מאות אלף אנשים מבין נתיניו מוגדרים עניים. מזכיר את מיטב הדיקטטורים האפריקנים. ועדיין, הסקרים מנבאים לו 21 מנדטים. האיש שהמדינה מממנת לו את המים בבריכה הפרטית שלו והוא צריך לגנוב באותה הזדמנות גם את רהיטי הגן שנרכשו למעון הרשמי של ראש הממשלה. האיש שהונו נאמד ביותר מ-41 מיליון שקל, ותסלחו לי אם אומר שלדעתי הסכום גבוה בהרבה ואני לא מאמין שמקורו בהכנסות ממכירת ספרים או מהרצאות. אבל יותר חשוב: האיש שהרס כל חלקה טובה במדינת ישראל בכזאת יסודיות, כך שהבא אחריו באמת יזדקק לכישרון עצום בשביל לתקן את מקצת הנזקים.

אני לא רוצה להיכנס לעומקה של רשימת חברי הכנסת של הליכוד, אבל אני כן רוצה להתייחס למצביעי הליכוד, אלה שאומרים ש"היד שלי לא תיתן לי להצביע אחרת". מי שמדבר ככה שיכרות לעצמו את ידו – היא הרי לא מחוברת למוח.

הורה סלולרי

הכוכב הזוהר החדש, משה כחלון, שעשוי לגרוף מאות אלפי מצביעים, שלא ממש אכפת להם שהוא ימני קיצוני, אחד שמנשק ידי רבנים, שלא ממש אכפת להם שהוא לא עשה דבר במשרד הרווחה ושהתנגד דרך קבע לכל חקיקה חברתית. האיש הזה מתייצב ברוב חוצפתו על המשבצת החברתית, כי לעם ישראל יש טלפונים סלולריים קצת יותר בזול.

חברים, רק נקודה למחשבה: למר כחלון יש חבר שקוראים לו רמי לוי, אחד המרוויחים הגדולים של הרפורמה הסלולרית. הוא גם עשוי לרוץ לכנסת לצד של מיטיבו. אבל למי אכפת? כולם רוקדים בצוותא:  "הורה סלולרי".

הלפיד שנשרף

נשגבת מבינתי העובדה שגם הפרזנטור עם הבלורית, שהלבינה בינתיים, עדיין מסוגל להיכנס לכנסת ושעדיין יש לו בוחרים. בהתחשב בעובדה שחתך האוכלוסייה שמצביע ללפיד אינו הנמוך ביותר מבחינת השכלה בישראל, הרי שמדובר בביזיון מחפיר שמצביע על סוג חדש של ישראלים: דפוקים מרצון. והרי מדובר באדם שלא רק שגרם יותר נזק מתועלת, אלה גם שימש כלי בשירות הבוס שלו בממשלה בהרס טוטאלי של הכלכלה, הביא לעלייה חדה ביוקר המחייה, שגם בלעדיו היה גבוה באופן מטורף.

העבריין

על תופעת אריה דרעי נאמר כבר הכל. עבריין מורשע, שישב בכלא על מעילה באמון הציבור, גניבה ומה לא, ועדיין זוכה באמון הציבור. אז תגידו לי אתם, זה ציבור זה?

הגזען

נפתלי בנט הוא גזען מניפולטיבי, עם רטוריקה שלא היתה מביישת את הרב כהנא, שכזכור נפסל להיבחר לכנסת בגלל דעות גזעניות. מסתבר שהיום להיות גזען זה מותר, סביר ומקובל.

לבנט לא באמת אכפת מה מחיר ההרפתקאה הקולוניאליסטית, לא בכסף (שכמובן יילקח מהציבור ורצוי מאלה שכבר היום מחטטים באשפה) ובטח שבטח לא מעניינים אותו חיי אדם. כל הללו נכונים גם לאורי אריאל, משה פייגלין, איילת שקד ורבים נוספים. רבים מדי.

הצאר הפרגמטי

אביגדור ליברמן עולה לבמה עם גישה שמאלנית משהו? כי לאביגדור ליברמן אין אידיאולוגיה וכי הוא רוצה להיות צאר, ובשביל להיות צאר צריך להיות פרגמטי. בדיוק כמו בבית המשפט – עם עדים שנעלמים, מתים או מתחרטים (מאוד פרגמטי מצידם) – כך גם דעותיו של ליברמן. המטרה מקדשת את האמצעים.

איחוד בלי אגו אבל גם בלי כריזמה

נקודת האור היחידה במנהרה האפילה הזו היא בעצם גחלילית מסכנה שלא תמצא את דרכה אל האור. מדובר באיחוד בין לבני להרצוג. לא משהו להתעלם ממנו – בכל זאת, שני פוליטיקאים שמוותרים על האגו שלהם, לוחצים ידיים ורצים ביחד זה דבר נדיר. הבעיה היא ששניהם עורכי דין. להרצוג עדיין רוכבת עז על הגב והוא מסרב לפתוח את הפה ולהוריד אותה (פרשת העמותות). ולבני? לטעמי היא אופורטוניסטית חסרת בושה, אבל לפחות נכון להיום היא נקיית כפיים. אז אם לסכם את החיבור בין השניים, הרי שהנתון הבולט הוא שגם החיבור המכובד כשלעצמו לא העלה את רמת הכריזמה באיחוד הזה מעל האפס.

אנשי נחמדים אבל חסרי משמעות

עצוב לי לראות שכלום לא ישתנה, ויסלחו לי דב חנין וזהבה גלאון, שאכן עשו כמיטב יכולתם בכנסת היוצאת, אבל אני לא זוכר שאת התוספות שקיבלו למשכורות העתק שלהם הם תרמו לציבור הנזקקים. עדיין מדובר בשני אנשים ישרים עם כוונות טובות, אבל בלי סיכוי קלוש לשנות משהו. ואם השמאל הישראלי הולך להתאחד מאחורי השניים האלה, הרי שכדאי שיתכונן לעוד נפילה כואבת על האף, בפעם המי יודע כמה.

מדכא אותי לראות שאנשים שהצליחו להוציא לרחובות 500 אלף איש, מסרבים להתייצב ולהקים מפלגה עממית בלתי תלויה במערכת המפלגות המוכרת ונתלים על סינרה של זהבה גלאון. אתם, רבותי, הייתם הסיכוי היחיד של מדינת ישראל. הציבור נתן בכם את אמונו ויצא לרחוב. יצרתם מודעות יצרתם תחושה של כוח בציבור ושמטתם הכל. לא רצתם לא עשיתם שום דבר, אתם מפקירים את המערכה.

עוד מערכת בחירות תעבור ודבר לא ישתנה, כי הבחירה היא עדיין בין כלום לשום דבר. כי הבשר הטרי שנכנס לכנסת האחרונה התברר כמעלה צחנה בדיוק כמו קודמו. כי הכנסת האחרונה הצליחה – בשנתיים בלבד – לגרום לנזקים שספק אם אפשר יהיה אי פעם לתקן. אבל בעיקר בגלל שהציבור הישראלי חושב שלא מגיע לו יותר מזה, או ש… פשוט לא שווה לטרוח יותר.