"גורודיש" בקאמרי: הצגה מטלטלת ומדממת

שכרון הכוח, היהירות, העיוורון: ההצגה "גורודיש", שרלוונטית היום יותר מתמיד, אינה מטפלת רק בטרגדיה האישית של הגנרל הסדיסט והמגלומן, שהיה בין האחראים לכישלון מלחמת יום הכיפורים, אלא מציפה את הטרגדיה של כולנו: למה עד היום אנחנו מקדשים את המלחמה ולא מאמינים בשלום

Print Friendly

[rating=4]

אני מודה שהגעתי להצגה "גורודיש" בתיאטרון הקאמרי בתחושה שאני הולך לחזות ב"מרק מחומם", בעיקבות המחזה הכמעט זהה שהועלה בקאמרי לפני כ-20 שנה. מה כבר אפשר לחדש? טעיתי. המחזאי והבמאי הלל מיטלפונקט אומנם לא שינה הרבה, אבל ההצגה הנוכחית עוצמתית ומטלטלת, אולי כי היא רלוונטית יותר מתמיד. אבל זו אינה הסיבה היחידה להצלחתה. הקסם של תיאטרון טוב הוא תמיד בלתי מפוענח.

רך מדי ולא סרקסטי. דטנר בתפקיד גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

בגרסה הקודמת יגאל נאור גילם היטב את הגנרל היהיר והמשפיל שמואל גונן, גורודיש. אני זוכר במעומעם את ההצגה, שהיתה סבירה, אבל לא הרשימה מעבר לכך. הפעם בתפקיד גורודיש – נתן דטנר. דטנר הוא שחקן טוב, אבל אינו שחקן ענק. בעיקר חסרה בו הכריזמתיות, שאפיינה את גורודיש, ובעיקר חסרים בו הטירוף והסרקזם של הגנרל המהולל של מלחמת ששת הימים, שהפך ל"מצורע" ולמושא של בוז ושנאה  בעקבות כישלונו במלחמת יום הכיפורים – ויצא לגלות באפריקה.

אולי כי דטנר הוא "בחור טוב" מדי כדי לגלם את גורודיש ואין בו את היצרים החייתיים וההרסניים של הדמות. מלבד הטיית הראש למעלה ועוד אי אלו נתונים חיצוניים, דטנר חסר את הכוח הפנימי שהניע את גורודיש – הרוע, הסאדיזם, המגלומניות, הקול המתכתי, המתנשא, המאיים. חסר בו את גורודיש, שיראת הכבוד אליו היתה מהולה בפחד אמיתי. "הוא לא היה משמעתן, הוא היה טרוריסט", אומר עליו העיתונאי אמנון אברמוביץ'. דטנר רך מדי, אנושי מדי, צועק מדי, לא מעורר פחד – ולכן גם המעבר הקיצוני ממרומי התהילה לתהומות הנשייה, אינו משכנע מספיק. כדי לא לקפח את דטנר – יש בהחלט רגעים שבהם הוא גורודיש על כל מורכבויותיה של הדמות. אבל אלה רגעים קטנים מדי ומועטים מדי.

דמות אירונית. מוטי כץ בתפקיד משה דיין ודטנר. צילום: ז'ראר אלון

חולשתו המסוימת של דטנר אינה פוגמת בעוצמתה של ההצגה, שמצליחה לספר את הטרגדיה של גורודיש ובעיקר להציף את הטרגדיה של כולנו: למה עד היום אנחנו מקדשים את המלחמה ולא מאמינים בשלום. למרות שאין היום "גורודישים" בצה"ל, הקונספציה לפיה "אין עם מי לדבר" וכי "התשובה היא הכוח", חיה ובועטת – במציאות ובהצגה.

לצד דטנר מופיעה להקת שחקנים גדולה, הרוב בתפקידי משנה או אפיזודות מחייו של גורודיש. מי שגונב את ההצגה (גם מדטנר) הוא השחקן אלון דהן בתפקיד אפשטיין, עוזרו ויד ימינו של גורודיש, שאומר לנו, לקראת סיום ההצגה, את כל האמת בפרצוף – ואף זוכה למחיאות כפיים מהקהל. יובל סגל נוגע ללב בתפקיד החייל המת פרידמן, שגורודיש לא רואה אותו ממטר. מוטי כץ עושה תפקיד אירוני כמשה דיין, ואוהד שחר, בתפקיד העיתונאי אדם ברוך, חסר את הסקרנות שהביאה את ברוך לעקוב אחרי מעלליו של גורודיש, כשהוא בודד ומנודה באפריקה. תפקידי הנשים בהצגה מקופחים בצורה לא ברורה. אנחנו גם לא יודעים מי היה יחסו של גורודיש לנשים. גם הסצנה הכאילו ארוטית של גורודיש, שנכנס למיטה עם איזו חיילת "מכוערת" מהלשכה שלו, לא תורמת להצגה ועדיף היה לוותר עליה או לבנות אותה אחרת.

האם גורודיש הוא גיבור טראגי? האם הוא קורבן של יצריו  ושל יהירותו או שנעשה לו רצח אופי? תלוי את מי שואלים. מה שברור, שכולנו גיבורים טראגיים וקורבנות של שיכרון הכוח, היהירות והעיוורון, שאפינו את גורודיש ואת חלק נכבד משרשרת הפיקוד של צה"ל באותם ימים.

גונב את ההצגה. אלון דהן בתפקיד אפשטיין ודטנר. צילום: ז'ראר אלון

המחזה "גורודיש" אינה עוסק רק בכישלון הדרג המדיני והצבאי במלחמת יום הכיפורים ובקריסת הקונספציה של ראש הממשלה גולדה מאיר ושל שר הביטחון משה דיין, אלא מעורר בעקיפין כמה שאלות: האם למדנו משהו? האם התפכחנו מהאשליות? האם המנהיגים של היום יחזירו לנו את התקווה? האם יש אופק מדינה או רק אופק מלחמתי? אין תשובה ברורה במחזה, שמביא בעיקר צילום מצב. מיטלפונקט אינו רוצה או אינו יכול להכניס פרשנויות מעבר לסיפור עצמו. ואולי עדיף כך. כל אחד מוזמן להסיק את המסקנה שלו.

עופר שלח כותב בתוכניה של ההצגה כי "העיוורון לתוצאותיה של יהירות הכוח – מלווה אותנו עד היום". רוצים דוגמה? בזמנו שר הביטחון משה דיין התפרסם עם המשפט הבלתי נשכח: "עדיף שארם א-שייח בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שייח". והיום ניתן לשמוע: "עדיף שטחים בלי שלום מאשר שלום בלי שטחים".

"גורודיש" היא הצגה חזקה ומדממת. לרגעים אפילו מרתקת. היא מהלומה על התודעה. מעורת מחשבות. נוגעת. היא סיפורו של גנרל שהאמין לסיפורים על עצמו וסיפורם של החיילים "הקטנים", שהיו קורבנותיו. לא תצאו ממנה עם חיוך, אבל גם לא חייבים להיות פסימיים. עוד כמה מלחמות או "מבצעים" – והארץ תשקוט ארבעים שנה. לפחות.

Print Friendly

על אודות ירמי עמיר

עיתונאי, שחקן ויוצר. שימש כעורך תרבות ב"ידיעות אחרונות" וב"גלובס", סגן עורך 7 לילות וכתב מגאזין במוספים 7 ימים, 7 לילות ועוד. ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט" (ערוץ 10), כתב את דרמת הטלוויזיה "סקס, שקרים וארוחת ערב" (ביים דני וולמן) ופירסם שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות", שיצא ביוני 2011. עורך התרבות ב"מגפון".
פוסט זה פורסם בקטגוריה ד, הצגות, תרבות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.