הבחירה בשחקן מוחמד בכרי לתפקיד הנשי הראשי במחזה "בית ברנרדה אלבה" של לורקה היא אכן "יציאה מהקופסה" – ומסר מעורר למחשבה. אבל הקאסט שלצדו חובבני, וההצגה ארכאית ומייגעת. המחזה עוסק בדיכוי נשים, אין צורך להתיש את הצופים >> ציון 7 הצגת בכורה / נטע דנציגר את המחזה "בית ברנרדה אלבה", מאת פדריקו גרסיה לורקה, ביים מוניר בכרי, בן דודו של […]
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
הבחירה בשחקן מוחמד בכרי לתפקיד הנשי הראשי במחזה "בית ברנרדה אלבה" של לורקה היא אכן "יציאה מהקופסה" – ומסר מעורר למחשבה. אבל הקאסט שלצדו חובבני, וההצגה ארכאית ומייגעת. המחזה עוסק בדיכוי נשים, אין צורך להתיש את הצופים >> ציון 7
הצגת בכורה / נטע דנציגר
את המחזה "בית ברנרדה אלבה", מאת פדריקו גרסיה לורקה, ביים מוניר בכרי, בן דודו של מוחמד בכרי. מוחמד בכרי משחק בהצגה בתפקיד הראשי של אם המשפחה, ברנרדה. לצדו של בכרי בולטת לטובה השחקנית הדר לוין, בתפקיד המשרתת הוותיקה, לה פונסיה. לצדם מופיע קאסט צעיר וחובבני, שמורכב מסטודנטיות האקדמיה לאמנות הבמה.
זהו המחזה האחרון שכתב לורקה, בשנות השלושים למאה הקודמת. הוא לא זכה לראות אותו מועלה על הבמה מכיוון שנרצח על ידי השלטון הפשיסטי של פרנקו כמו הרבה אמנים, קומוניסטים והומוסקסואלים.
אין זה מקרי אם כן, שהמחזה עוסק בדיכוי. דיכוי מיני, רגשי, פיזי. המדכאת הראשית ובת לשושלת הדיכוי היא ברנרדה, אם המשפחה. המשפחה מתגוררת בכפר קטן בספרד ועם מות האב כופה האם בדבקות דתית וקנאית על חמש בנותיה הרווקות שמונה שנות אבל; בידוד מוחלט מהעולם החיצון, ממין, מגברים ומכל מה שמריח מחיים.
השאלה הגדולה היא האם המחזה עדיין רלוונטי? הרי ברור שדיכוי אינו משהו שפס מהעולם. הדרה, אפליה ועוולות בשם דת ודעות קדומות הם עניינים שרובנו נתקלים בהם מדי יום. אחד הכלים החשובים של התיאטרון הוא היכולת לעגן בהווה את מה שנכתב או התרחש מזמן. אין ספק, הטקסט עצמו נשאר חשוב. נשים המדוכאות על ידי חברה פטריארכלית הוא נושא שבעולם משיחי אוטופי יהיה רק זיכרון ולא מציאות.
אבל למרות הנושא הרלוונטי והנוכחות החזקה של בכרי, "בית ברנרדה אלבה" היא הצגה ארכאית, משעממת ומייגעת. הקהל המותש נשם לרווחה כשנדלקו האורות באולם צוותא בתל אביב, אבל היתה זו רק הפסקת המחצית. גם הפער הגדול בין שני השחקנים הוותיקים לבין הקאסט הצעיר והחובבני בולט ואף צורם. מבחינת אמינות נרשמו כמה חריקות. הבת הבוגרת, זו שבאורח פלא מתארסת וכמעט מתחתנת במחזה, אמורה להיות "כעורה, רווקה מיובשת בת ארבעים", אך בפועל זוהי שחקנית צעירה, בלונדינית זוהרת ויפהפייה, הבולטת מכל השחקניות הצעירות מבחינת המראה החיצוני.
המוזיקה בהצגה היא ספרדית קלאסית ברובה, פלמנקו וגיטרות קלאסיות, אך פעמיים במהלך המחזה, הוחלפה במוזיקה ערבית קלאסית – בחירה מעט תמוהה.
ההצגה היא, ללא ספק, של מוחמד בכרי. הבחירה בו לתפקיד ברנרדה היא אכן "יציאה מהקופסה" ונקודת האור המשמעותית בהפקה. בכרי לבוש כאישה, אך אינו מדבר כאישה. קולו נשאר טבעי, גברי ונמוך, הוא מתהלך זקוף כגבר תרנגולי במיוחד והפאה סטייל גולדה מאיר (כנראה לא במקרה) שלראשו גם היא אינה נשית במיוחד.
אין ספק שזה טייק מיוחד על נושא הפרפורמנס המגדרי (מושג שטבעה חוקרת הקוויר והפמיניזם, ג'ודית באטלר) וגם הפמיניסטיות שישבו בקהל ודאי התרגשו. דמות האם המדכאת בשמה של מסורת גברית עד כדי כך שהיא הופכת לגבר, בהחלט מעוררת מחשבה אשר מעוגנת במציאות החיים העכשווית. בעולם שבו נשים רבות מודרות ומופלות שוב ושוב, הן הופכות להיות נשים-גבריות, לעתים גרועות בהרבה מכל דמות סמכותית, או בוס גברי מדכא ככל שיהיה.
הצורך לוותר על הנשיות והאופן שבו מוסכמות חברתיות מתהפכות ומתעצמות במצבים של יחסי כוח, הם הבסיס לדמות שעושה בכרי. זהו גם המפתח להבנת מערכת היחסים שלו עם בנותיו התאוותניות, שרוצות לתת את עצמן ואת גופן לגבר כדי להרגיש נשים, כדי להרגיש חיות.
בכרי מצליח לגלם גבר מדכא ואימא לביאה באותו הזמן. הוא שונא את הגברים ורוצה למנוע מבנותיו את הסבל, אך בה בעת הוא מדכא אותן כגבר. מעבר לכמה משפטים שבהם התבלבל בטקסט, אין ספק שהוא שחקן מצוין וחכם ועל כך יש לשבח אותו. לו רק היתה זו הצגת יחיד.
עוד בתרבות: דפנה רכטר פותחת את הכול
וגם: אלוהים נמצא בפאזלים של חיינו