[rating=4]

קשה מאוד להמליץ לצופים ללכת לראות סרט פולני בשחור לבן המתרחש בשנות ה-60 של המאה הקודמת, ומתאר נזירה החוקרת את מקורותיה המשפחתיים. ובכל זאת, בסרט "אידה" שוררת אווירה של קלילות מדהימה והתמקדות על חזון, שהופכים אותו לסרט הזר של השנה, ועל כן חובה להמליץ עליו באופן נרחב.

אנה (אגתה טרזבוסובסקה) היא יתומה צעירה שעומדת לשמור נדרים ולהפוך לנזירה במנזר פולני מרוחק. אם המנזר מציעה לה לבקר את דודתה וללמוד על עברה. דודתה המתגוררת בעיר, וונדה (אגתה קולשה), מגלה לאנה שהיא יהודיה, שנולדה תחת השם אידה לבנשטיין והוריה כנראה נהרגו בשואה. שתיהן יוצאות לגלות את ההיסטוריה המשפחתית. מה שהן מוצאות, כצפוי, הרסני וגורם לאנה לשקול מחדש את החלטותיה לגבי העתיד.

"אידה" יכול היה להיות מסע עגום וקודר. הבמאי הפולני הוותיק, פאבל פאבליקובסקי ("אהבה של קיץ"), עושה עבודה נפלאה. לא רק שהוא מזרז את תיאור ההיסטוריה המשפחתית (אורך הסרט כ-80 דקות), אלא גם מלחין את סרטו בפסקול נשגב. בדומה לאופנה האחרונה בקולנוע, שבה מצלמים סרטים ביחס טלוויזיוני של 3:4 ("מלון גראנד בודפשט", או "אימא" – שטרם הגיע למסכי הקולנוע בארץ), גם המיזנסצנה (מיקום הדמויות והתפאורה בכל פריים) היא פשוט אלוהית. הצילום הפריך בשחור לבן מוסיף לקצב ההתרחשות החינני באופן גורף, בעוד העלילה שכתב פאבליקובסקי מאירה ומעירה על כמה נושאים מהותיים הקשורים למוסד הקתולית ולמורשות משפחה בפולין שלאחר השואה.

הביקורת היחידה שלי כלפי "אידה" היא התכונה הקולנועית, או אולי תחבולה של הבמאי, ליצור ניתוק רגשי בין הדמויות לצופים. התמונה מעוצבת ללא רבב, אך נראה שפאבליקובסקי אטם אותה לחלוטין מבחוץ, כאילו היא פועמת בואקום רגשי. בעוד הסרט מציע פילוסופיה אינטלקטואלית ברמה גבוהה, הוא מתסכל מאוד בכל הקשור להתחברות ברמה אנושית.

בסופו של דבר, קצת קשה להתלונן על מה שנבנה בערמומיות מכוונת ועשירה, אשר כנראה יכניס את הסרט לפנתיאון הקולנוע הפולני, ואף נמצא בימים אלו בין המועמדים לאוסקר ולגלובוס הזהב. הסרט "אידה" הוא קולנוע נגיש גם לאלו שסולדים מסרטים זרים או בשחור לבן, והוא אחד מן המרשימים ביותר שתראו השנה, אם לא אחד הסרטים הבלתי נשכחים אי פעם.