כוכבים וחלומות בפילהרמונית

המנצח יואל לוי והפסנתרן יפים ברונפמן פתחו את העונה בפילהרמונית עם ביצוע חלומי לקונצ'רטו הראשון ברה מינור של ברהמס ועם ביצוע פחות מלהיב ל"כוכבי הלכת" של גוסטב הולסט

Print Friendly

[rating=4]

הפילהרמונית פתחה את העונה בבנייני האומה בירושלים עם שני כוכבים ישראלים: המנצח הנודע יואל לוי והפסנתרן עטור הפרסים יפים ברונפמן – בביצוע הקונצ'רטו הראשון ברה מינור של ברהמס והסוויטה "כוכבי הלכת" מאת גוסטב הולסט. בשירה דרמטית של ההמנון הלאומי הביע הקהל הירושלמי את נאמנותו הנצחית לתזמורת. אבל הדרמה הסוערת שהייתה בביצוע "התקווה", נעדרה מהפרק הראשון של הקונצ'רטו ברה מינור.

ברונפמן ניהל דו שיח קשוב עם התזמורת. מלא קסם היה בעיקר הדיאלוג עם כלי הנשיפה – החליל והקלרנית. שקיפות הצליל הקליל ומלא הברק של ברונפמן והדרך הקסומה שבה נארג לתוך התזמורת, באו יחד עם צליל עגול ומלא. ברונפמן שמר תדיר על "עמוד שדרה" – בלי לגלוש לצליל גס או דופק.

רומנטיקה בשיאה. צילום: דריו אקוסטה

ההאצות ולסירוגין ההאטות של הפסנתרן, שבאו עם העלייה והירידה בדינאמיקה, לא היו תמיד מתואמות עם התזמורת, שכיסתה אותו לפעמים בעצמה רועמת. כלי הנשיפה ניגנו בניקיון מרשים וכלי הקשת הפגינו רכות מלטפת – אך ככלל חסר עומק תלת ממדי לצליל התזמורתי. את פרק האדג'יו האיטי ניגן הסולן בצליל מופנם ומהורהר, שהשרה איכות חלומית לביצוע. כאן הגיע לפסגת הרומנטיקה בלי לגלוש לשמאלץ – כשהוא שומר על איפוק ומתח.

בנביעה הכרחית וללא הפסקה בין הפרקים התפרץ פרק מחול הרונדו החותם. ברונפמן ניגן באווירת עליצות ובקלילות מרחפת, כשהתזמורת נענית לו בקצביות מדויקת. כאן בלטה השקיפות של סלסולי הטרילים הבהירים. השילוב עם התזמורת היה מופלא. כהדרן ניגן ברונפמן  בעומק מהורהר ומופנם פרק לירי מתוך סוויטה של באך.

את חלקו השני של קונצרט הפתיחה ייעדה הפילהרמונית לביצוע בכורה ליצירתו המונומנטאלית (51 דקות) של גוסטב הולסט. המלחין הבריטי כתב את היצירה ערב מלחה"ע הראשונה. לכך צורף סרט דוקומנטרי של סוכנות החלל בו מתוארות הגלאקסיות השונות בצילומים מרהיבים. ברור על כן מדוע לא היה כל קשר  בין הסרט היפה שכלל תמונות עדכניות למוזיקה מראשית המאה.

הפתיחה שבה תואר כוכב מאדים המביא מלחמה, שיקפה סתמיות בומבסטית. אווירת מיסתורין שרתה בחלק השני האיטי, שהוקדש לכוכב נגה המסמל את ונוס, אלת השלום. השילוב בין הנבל לחליל ולהרמוניה היה קסום. הקלסתרים שניגנה התזמורת – היו מלאי יופי. מרשים במיוחד היה פרק האלגרו הקצבי וה"קפיצי", שייוחד ליופיטר –  פרק מוכר שנעשה בו שימוש בסרטים ידועים. מלא קסם היה הפרק החותם שהוקדש לנפטון, אל המיסטיקה. לנגינת התזמורת הצטרפה שירה ענוגה של מקהלת  נשים בלתי נראית – מה שהוסיף לקסם המיסתורין של נפטון.

היה כאן ניסיון לצאת ידי חובת "מודרנה" – כשהפעם היא משתקפת לאו דווקא בשפה המוזיקלית ובתזמור הנדוש, אלא יותר בתמונות המרהיבות מסוכנות החלל. כאילו הקהל של היום לא יכול להתמודד עם חידושים בשפה המוזיקלית. ומאידך היה כאן מפגש מרתק עם אמן בעל שיעור קומה, שהגיש ביצוע נדיר ביופיו לקונצ'רטו המבוצע לעייפה של ברהמס – דווקא בשל האיפוק המופנם ושקיפות הצליל הבהירה, שהם הרבה מעבר לווירטואוזיות.

Print Friendly
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירוע, ד, מוזיקה, תרבות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.